בעקבות פרשת הונאה הועמד צבי בן ארי (הידוע גם בשם גרגורי לרנר, להלן: "לרנר"), לדין בגין עבירות של מרמה, זיוף, וכן עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"). במסגרת ההליכים הפליליים תפסה המדינה כספים שהיו ברשותו של לרנר, בכדי לחלטם במקרה שיורשע. לפני מתן פסק הדין בפרשה זו, נטען כי לרנר ביצע עבירות מרמה נוספות כנגד המערערים, ברח מישראל ונלכד לבסוף בפרגוואי.
המערערים תבעו את לרנר ואת החברה שבאמצעותה פעל, בדרישה להשבת הכספים שהוצאו מהם במרמה, והגישו בקשה לעיקול זמני על הכספים הנמצאים בידי המדינה. בעקבות הודעתה של המדינה, כי היא מחזיקה בידיה סכומים אשר נתפסו בחשבונותיו של לרנר, הגישו המערערים בקשה למניעת חילוט הכספים. ביום 9.7.2006 לרנר הורשע בהליך הפלילי בגין פרשת ההונאה הראשונה. ביום 21.7.2006 ניתן פסק-דין כנגד לרנר בהליך האזרחי והוא חויב להשיב למערערים סכום של 7,169,742 ש"ח.
בעקבות פסק הדין בהליך האזרחי, פנו המערערים לבית המשפט בבקשה למנוע את חילוט הכסף שנתפס. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) דחה בהחלטתו מיום 12.9.2006 את בקשת המערערים למנוע את החילוט, והורה לחלט את הכספים התפוסים לטובת המדינה. בית המשפט קמא קבע, כי אין למערערים זכות קניין בכספים, שכן הם נתפסו קודם לביצוע המרמה כלפיהם. בית המשפט קמא ציין עוד, כי למדינה יש זכות לחלט את הכספים, אפילו אם הנאשם שאת כספו מחלטים ביצע עבירות נוספות. לפיכך, בית משפט קמא דחה את בקשתם של המערערים למנוע את חילוט הכספים. על כך הערעור.
טענות המערערים:
- על פי הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-19733 (להלן: "פקודת הסמים") – הוראה המוחלת גם על הסדר החילוט מכוח סעיף 23 לחוק – זכותם לכספים שנתפסו גוברת על זכותה של המדינה לחלטם. לטענתם, החילוט נועד להעניש את מבצע העבירה, אך כאשר הנכס המחולט שייך לצד שלישי, שלא היה מעורב בביצוע העבירה, זכותו בנכס גוברת.
- העובדה שניתן צו עיקול לטובתם בטרם ניתנה הוראת החילוט מלמדת, כי זכותם בכספים התפוסים גוברת. כמו כן, זכותם לכספים עדיפה מכיוון שהמדינה אינה נושה של הנאשם ואילו הם מחזיקים בפסק דין חלוט.
- חילוט הכספים בנסיבות אלה, כאשר אין מקור נוסף להיפרע ממנו, מהווה ענישה של קורבנות העבירה בנוסף לפגיעה שסבלו מן העבירה עצמה.
- מקרה זה נופל בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 21(א) לחוק ומעניק לבית המשפט סמכות רחבה למנוע חילוט מ"נימוקים מיוחדים", כאשר גם האינטרס הציבורי שבפיצוי קורבנות עבירה תומך בעמדתם.
- חילוט הכספים בנסיבות אלה אינו מידתי כפי שנדרש מכוח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן עקרון המידתיות מחייב להפעיל את סמכות התפיסה באופן שאינו פוגע בהם מעבר לנדרש. מכיוון שצעד של חילוט רכוש הינו צעד דראסטי הפוגע בקניינו של הנאשם, קל וחומר שהוא פוגע גם בקניינם ולכן יש למצוא את הדרך להימנע מצעד זה.
טענת המשיבה:
המערערים לא הוכיחו זכות ברכוש שאותו ביקשה לחלט, ולכן לא קמה להם עילה המצדיקה את מניעת החילוט. המשיבה מפנה בסיכומיה להחלטתה של השופטת ע' ארבל ב
בש"פ 6817/07מדינת ישראל נ' סיטבון ([פורסם בנבו], 31.10.07), שם נקבע כי יש לפרש את התיבות "טוען לזכות ברכוש" המופיעות בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים כבעל זכות קניינית ברכוש, אשר יוצרת זיקה בין הנושה לנכס. כיוון שנקבע כי הכספים שחילוטם התבקש לא היו הכספים שאותם השיג הנאשם במרמה מהמערערים, אין לטענת המשיבה עילה למערערים למניעת החילוט.
בית המשפט מקבל את הערעור
- קיימים שני מסלולים מקבילים למניעת חילוט על פי החוק: מסלול אחד קיים בהוראות סעיף 21(א) לחוק, והמסלול השני נובע מסעיף 36ג לפקודת ה .סמיםהמסלול הראשון למניעת חילוט על פי החוק, מקנה לבית המשפט שיקול דעת בהחלטתו האם למנוע חילוט בהתקיים "נימוקים מיוחדים". המסלול השני אינו תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. על פי מסלול זה, על ביהמ"ש להימנע מחילוט כאשר קיים "טוען לזכות ברכוש", שהוכיח את זכותו ברכוש וכן הוכיח את ניקיון כפיו.
- לשון החוק מונה ארבעה טוענים לזכות, שלהם נתונה הזכות להתנגד לחילוט: הנידון; בעל הרכוש; מי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו; ומי שטוען לזכות ברכוש. לעניינינו חשובה פרשנות התיבות "הטוען לזכות ברכוש". בפרשת סיטבון, אשר עסקה במסלול השני (סעיף 36ג(א) לפקודה), נקבע כי "הטוען לזכות ברכוש" הוא בעל זכות קניינית בנכס או זכות בנכס מסוים. פרשנות דווקנית זו תואמת את האופי המחייב של המסלול השני, אשר מצווה על בית המשפט להימנע מחילוט. פרשנות אחרת עלולה הייתה למעשה להפוך את החריג – מניעת החילוט – לכלל. פרשנות זו להוראת סעיף 21(ד) לחוק, שעניינה מיהות הרשאים להתנגד לחילוט, אינה נדרשת במסלול הראשון, וזאת משתי סיבות:
א. הפרשנות הדווקנית אינה נדרשת לאור שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט במסגרת המסלול הראשון.
ב. הפרשנות הדווקנית של התיבות "הטוען לזכות ברכוש" אינה ראויה נוכח הצורך להתאים את פרשנותה של הוראת סעיף 21(ד) למיהות הרכוש ובעלי הזכויות בו, אשר עלולים להיפגע מחילוטו.
- היקף הנכסים שעליהם מתפרשת סמכות החילוט הקבועה בחוק, המקנה לבית המשפט שיקול דעת בהחלטתו אם למנוע חילוט – להבדיל מזו הקבועה בפקודה – היא רחבה, וזאת מכיוון שהסדר החילוט בחוק אינו מוגבל רק לרכוש עצמו שהוכתם בפלילים, אלא חולש על כל מסת הנכסים של הנידון עד לשווי הרכוש המוכתם.
- הצורך בהתאמת האפשרות להתנגד לחילוט, למיהות בעלי הזכויות ברכוש התפוס אשר עלולים להיפגע ממנו, וכן להיקף הנרחב של הנכסים הצפויים לחילוט, מחייב לפרש את התיבות "הטוען לזכות ברכוש" בסעיף 21(ד) לחוק באופן רחב יותר, וזאת בכדי להקיף את כל בעלי הזכויות במסת הנכסים הכללית של הנידון, ולא רק בעלי זכויות קניין ברכוש התפוס. כאשר מדובר ב"טוענים לזכות", אין הכוונה לטענה בעלמא, אלא רק לבעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית או מקצתה.
- פרשנות לשאלה מהם "נימוקים מיוחדים" כמשמעותם בסעיף 21(א) לחוק, ניתן לגזור מהתכלית הרחבה שאותה נועד להגשים הסדר החילוט. ניתן יהיה להכיר ב"נימוקים מיוחדים" המצדיקים מניעת חילוט במקום שבו התכלית הרחבה מוגשמת דווקא על-ידי אמצעים אחרים ולא על-ידי חילוט, ובמקרה שבו עולה הצורך להקטין את הפגיעה החברתית על פני הצורך ליצור הרתעה.
- נושים הטוענים ל"נימוקים מיוחדים" נדרשים להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם היא קשה. פרשנות זו מתאימה באופן מידתי בין סמכות החילוט הרחבה הקבועה בחוק לבין מיהות הרכוש ובעלי הזכויות בו שעשויים להיפגע ממנה. בית המשפט ציין, כי מאחר שמקרה זה אינו מצריך בחינה מעבר לזו המופיעה לעיל, השאלה בדבר "נימוקים מיוחדים" נוספים תישאר בצריך עיון.
- בית המשפט קמא צדק בקביעתו שהמערערים אינם בעלי זכות קניינית ברכוש התפוס, וכי ממצא זה מונע מהם מלהתנגד לחילוט על דרך המסלול השני שמקורו בפקודת הסמים, השמורה לבעלי זכות קניין. אולם לדעת בית המשפט אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להפעיל את סמכותו על-פי המסלול הראשון הקבוע בהוראת סעיף 21(א) לחוק, זה המאפשר שיקול דעת לבית המשפט, שכן המדובר בשני מסלולים נפרדים בדרך למניעת חילוט.
- לזכות המערערים יש פסק דין שבו נקבע כי לרנר חב להם פיצויים. בכך, למרות היעדרה של זכות קניינית, המערערים קנו זכות במסת הנכסים הכללית של לרנר, אשר מאפשרת להם לטעון ל"נימוקים מיוחדים" המצדיקים את מניעת החילוט לפי הוראת סעיף 21(ד) לחוק. המערערים הם נפגעי עבירה המבקשים להקטין את הפגיעה החברתית שנגרמה להם עקב הפעילות העבריינית.
- בית המשפט חייב לאזן בנסיבות אלה בין הצורך להשיג הרתעה מלאה באמצעות חילוט הרכוש לבין האינטרס בדבר הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מסוג העבירות שבגינן התבקש החילוט, וזאת על-ידי הותרת הרכוש זמין לנושים שנפגעו מעבירות המרמה של לרנר.
- נראה כי הצורך המיידי לסייע למערערים במקרה זה גובר על הצורך הכללי בהרתעה, באופן כזה שיש לראות בו "נימוק מיוחד" המצדיק להורות על מניעת החילוט.
אשר על כן, דין הערעור להתקבל.
