המערער רוזנבלט הורשע בביה"מ המחוזי בשורה ארוכה של עבירות ובהן הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור. במסגרת הכרעת הדין קבע ביה"מ כי נכס מקרקעין, הרשום על שם המערערת עזרא, הוא למעשה בבעלותו של רוזנבלט. על רקע קביעה זו תיקנה המדינה את כתב האישום וביקשה לחלט את הנכס. עזרא הגישה בקשה להעביר את בקשת החילוט להליך אזרחי, תחילה נדחתה בקשתה אך לאחר שנוכח כי בירור בקשת החילוט עלול לעכב את ההליך הפלילי, הורה ביה"מ על העברתה להליך אזרחי. לאחר הליך החליט ביה"מ לחלט את הנכס בקובעו כי חרף הרישום הפורמאלי, מדובר בנכס בשליטת רוזנבלט ורישומו על שם עזרא נועד להקשות על תפיסתו.
טענות הצדדים:
טענות המערערים נחלקו לשני ראשים עיקריים: ראש דיוני הטוען לפגמים שנפלו בהליך, וראש הנוגע לקביעות העובדתיות של ביה"מ קמא בקביעתו כי רוזנבלט הוא בעליו האמיתי של הנכס. ראשית טוענים עזרא ורוזנבלט כי ביה"מ העביר את הדיון למסלול האזרחי בלא שהתקיימו התנאים לכך.
טענתה של עזרא:
העובדה שביה"מ קבע בהכרעת דינו כי הנכס למעשה בבעלות רוזנבלט, בלא לשמוע טענותיה, מהווה פגם היורד לשורש העניין ומקים עילת פסילה לפסק הדין.
טענותיו של רוזנבלט:
-
רוזנבלט טען כי משהעביר ביה"מ את הדיון להליך אזרחי היה עליו להורות על הגשת כתבי טענות כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי.
-
רוזנבלט טען כי בישיבת הסיכומים הוא התייצב ללא בא כוחו וביקש לטעון, אך ביה"מ סירב לבקשתו ואף לא ציין בפרוטוקול כי היה נוכח באולם.
ביהמ"ש קובע:
בעניין הטענה בדבר העברת הדיון בבקשת החילוט להליך אזרחי: ביה"מ דוחה טענה זו משני טעמים, האחד הוא שככל שמדובר בעזרא, הרי פנתה היא בעצמה לביה"מ בבקשה להעביר את הדיון להליך אזרחי, וכאשר סרב ביה"מ ביקשה לערער על הדחייה. לבסוף הועבר הדיון מטעמים שונים, אך הואיל והיא עצמה ביקשה להעביר את הדיון וניתן לה מבוקשה ללא שינוי בנסיבותיה היא מושתקת מלטעון נגד בקשתה שלה. שנית, אף לגופו של עניין לא נפל פגם בהחלטה להעביר את הדיון. תכלית הסמכות להעביר את הליך החילוט ממסלול פלילי לאזרחי היא בעיקרה למנוע עיכוב של ההליך הפלילי. הואיל והדיון בבקשה לצו החילוט נדרש להתקיים טרם הטיעונים לעונש שהיו קבועים לאותה הישיבה, והיות וההליך התנהל נם נגד נאשם נוסף, העברת ההליך הגשימה את תכלית ההעברה.
בעניין טענתה של עזרא קובע ביה"מ:
ביה"מ דוחה את הטענה באומרו כי הקביעה בדבר הבעלות בנכס נעשתה אגב קביעת אחריותו הפלילית של רוזנבלט, ובשלב זה לא נתנה החלטה אופרטיבית בבקשת החילוט, אשר לא עמדה על הפרק. קביעה זו נעשתה בהתאם לדין ולא פגעה בזכויותיה המהותיות של עזרא. בשלב שבו זכאית הייתה עזרא לזכות הטיעון היא מימשה את זכותה והגישה שני תצהירים ואף נחקרה עליהם, וניתנה לה ההזדמנות להוכיח שרכשה את הנכס כדין.
בעניין טענותיו של רוזנבלט:
-
ביהמ"ש דוחה את הטענה באומרו שתקנות החילוט מסדירות את סדרי הדין בהליך החילוט האזרחי במסגרת שהתוותה. רוזנבלט לא טען שמסגרת זו מקפחת את זכות הטיעון שלו במישור העקרוני. קודם עבר ההליך להליך אזרחי עמדה לו זכות להגיש תצהיר מטעמו והוא בחר שלא לעשות כן, ומשעבר ההליך ניתנה לו הזדמנות נוספת להגשת תצהיר, והוא לא ניצל אף אותה.
-
ביהמ"ש קובע גם שבא כוחו של רוזנבלט לא ראה לנכון להתייצב לדיון. בהתייחס לטענתו בדבר דברים שנאמרו בישיבה עצמה, עיון בפרוטוקול מגלה שאין בו זכר לדבריו. רוזנבלט לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, ודי בכך כדי לקבוע שערעורו נעדר תשתית עובדתית לתמיכה בטענה זו.
בעניין הטענות בנוגע לקביעת ביהמ"ש לגבי הבעלות בנכס:
ביה"מ דוחה את הערעור באומרו כי ביה"מ המחוזי ניתח לעומק את חומרי הראיות, וממצאיו נשענים על התרשמות בלתי אמצעית מעדותן של עזרא ואמה – עדויות אשר ביה"מ לא נתן בהן אמון, ואשר העלו תמונה לפיה הנכס אכן מצוי בבעלותו של רוזנבלט. הוכח כי רוזנבלט המשיך לנהל את הנכס ולעשות בו כבתוך שלו לאחר שנמכר לעזרא. די באלה על מנת לתמוך במסקנת ביה"מ שלפיה הנכס היה "רכושו של הנידון" כמשמעותו בסעיף 21(ב) לחוק, לדחות את התנגדותה של עזרא, ולהורות על חילוטו לטובת אוצר המדינה.
