במסגרת פרשה של זיוף ספידומטרים ומרמה ביחס לבעלויות ברכב, המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בעשרות עבירות, ביניהן עבירות הלבנת הון, זיוף, מרמה, התחזות לאדם אחר, קבלת דבר במרמה ועוד. בעקבות הרשעתו, הוטל עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי.
בפסק הדין נקבע שהתקבולים בסך של כ- 1.6 מיליון ₪ הופקדו בחשבון בנק על שם האח, והמשיב קנה בהם, ובכספים נקיים, דירה על שם האח, וכן שרכישת הדירה היא עבירת הלבנת הון. בנוסף נקבע, כי בחילוט הכספים וחילוט הדירה גם יחד יש משום כפילות, שתפגע שלא לצורך במשיב. משכך, יש לחלט רק את הסכום שהופקד בחשבונות הבנק על שם אחיו יוסי כהן, דהיינו 1,637,000 ₪, וכי החילוט ייעשה על דרך של מכירת הדירה. עוד נקבע כי אם התמורה ממכירת הדירה תעלה על הסכום האמור, יישאר ההפרש בידי המשיב. אם התמורה תפחת מסכום זה, תושלם היתרה מכספו של המשיב.
בערעור של המשיב לבית המשפט העליון (ע"פ 4980/07), דחה בית המשפט את הערעור בכל הנוגע להרשעתו של המשיב בעבירות הזיוף וההתחזות לאדם אחר, ובכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. לעניין עבירות הלבנת ההון, קבע בית המשפט, בין היתר, כי מעשיו של המשיב עולים בקנה אחד עם ההגדרה בחוק, וכי מלוא התקבולים שהתקבלו מהווים "רכוש אסור", שכן הם רכוש שמקורו במישרין או בעקיפין בעבירה, אשר מנויה בתוספת הראשונה לחוק.
ביחס להחלטת החילוט, בית המשפט דן בשאלה האם היה מקום לחלט את מלוא התקבולים שהוכח שהופקדו בחשבונות של יוסי כהן, או רק את רווחיו של המשיב, וקבע כי מלוא התקבולים ניתנים לחילוט, כיוון שהוכח שהסכום כולו הוא "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" (סעיף 21(א)(2) לחוק).
בנוסף לכך, בית המשפט קבע, כי מתקיימים נימוקים מיוחדים – כאמור בסעיף 21(א) לחוק, המאפשרים לו להימנע מלהורות על חילוט רכושו של המשיב – וכי בנסיבות מקרה זה, פיצוי קורבנות העבירה, תוך זמן קצוב מיום מתן פסק הדין, יהווה "נימוק מיוחד" שיאפשר לבית המשפט להימנע מלהורות על חילוט. בית המשפט קבע עוד, כי פיצוי לקורבנות במקום החילוט, מגשים במקרה זה הן את תכליתו ההרתעתית של החילוט – פגיעה בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירה ובבסיס המימון שלו – והן את התכלית הקניינית, הוצאת רכוש שאינו שלו מידיו של העבריין. כמו כן נמצא, כי הצדקה נוספת להימנע מן החילוט הינה בכך שהעבירות שבוצעו על ידי המשיב מופיעות בתוספת הראשונה לחוק, אך אופיין מציב אותן בפריפריה של החוק האמור ולא בליבה שלו. כך, הכספים שנתפסו אינם כספים של משתמשים בסמים, רוכשי נשק בלתי חוקי או משתמשים בשירותי מין, אלא מדובר בכספים של רוכשים תמימים, אשר בית משפט קבע שראוי שיוחזרו להם. על כן נקבע, כי כל הקורבנות יפוצו, ולא רק אותם 42 איש שהוכח כי הסכומים ששילמו הופקדו בחשבונות על שם אחיו של המשיב. לעומת זאת נקבע, כי הם לא יפוצו במלוא הסכומים ששילמו כתוצאה ממעשי הרמייה של המשיב, אלא רק הסכומים ששילמו ביתר, כלומר הסכומים ששילמו מעל לשווי הריאלי של הרכבים. צירוף הסכומים הוביל לפיצוי בסך של 752,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה, ובית המשפט הוסיף כי סכום זה נופל מסכום החילוט, אך קבע כי ההפרש יוחזר למשיב ושהדבר ישמש תמריץ למשיב לשלם את הפיצוי לקורבנות מעשיו. על קביעה זו, לפיה יש לבטל את החילוט ובמקומו להורות על פיצוי לקורבנות, הוגשה עתירה לדיון נוסף.
לטענת העותרת, מדובר בהלכה שתקשה מאוד על יישום הוראות החוק לאיסור הלבנת הון, ותפגע באפקטיביות החילוט. משמעות פסק דין זה היא שיוחזר "רכוש אסור" לידי העבריין, ובלבד שיפצה בסכום נמוך יותר משמעותית את קורבנותיו.
לטענת המשיב, פסק הדין אינו סותר את הלכת חביץ', אלא מיישם אותה בלבד, ולכן אין מקום להורות על קיומו של דיון נוסף.
בית המשפט דוחה את הבקשה לדיון נוסף וקובע –
- הכלל הוא שפיתוחה הפסיקתי של הלכה קיימת אינו מצדיק דיון נוסף, וכן אין זה נכון שיש חידוש בקביעה שיש להעביר את הכספים המחולטים כפיצוי לנפגעי העבירה, על אף שלאחרונים אין פסק דין אזרחי לטובתם.
- בית המשפט לא התייחס להלכת חביץ', אלא קבע כי התקיימו "נימוקים מיוחדים" המצדיקים הימנעות מחילוט, עקב נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בית המשפט קבע כך כיוון שהכספים שנתפסו הם של קונים תמימים ולא של רוכשי סמים, סוחרי נשק בלתי חוקי וכדומה.
- בית המשפט הסתמך על כך שלזכותם של נפגעי העבירה עומד פסק דין פלילי, שבמסגרתו התייחס בית המשפט לסכומים ששילמו הנפגעים ב"יתר"למשיב, ולכן הוכח כי הם נפגעו באופן ספציפי מפעילותו העבריינית. כמו כן צוין, כי אם יחולט הרכוש אז לא יהיה מקור להחזרת הסכומים לקונים.
- ההלכה בנושא הימנעות מחילוט, לבקשת נושה, אשר טוען לזכות בהתקיים "טעמים מיוחדים" להימנעות מחילוט, עדיין מתפתחת ומתגבשת. קביעתו של בית המשפט – אשר מביאה גם את הפגיעה בנפגעי עבירה שעניינם פורט בכתב האישום ואושר על ידי בית המשפט, הגם שזכותם לא הוכרעה בהליך אזרחי וגם לא נפסק להם פיצוי בהליך פלילי,
כ"נימוק מיוחד" להימנעות מהחילוט – מהווה לכל היותר נדבך נוסף בהתפתחותה.
- ספק אם ההלכה שנקבעה בערעור סוטה מהעקרונות הקיימים כבר בפסיקה, כאשר יש הגורסים כי את הלכת חביץ' צריך לפרש "שלא בקומץ יד, כי אם מתוך ראייה של מהות ושל תכלית" (השופט לוי בפס"ד חורש).
- לעניין הקביעה, כי הסכום "העודף" יוחזר למשיב כ"תמריץ" לעבריין לשלם לנפגעי העבירה בתוך זמן קצוב – בכך יש מן החידוש ואולי אף מן הקושי – לאור הפגיעה האפשרית בהרתעה ולאור הפגיעה במטרת החילוט. אין זה חידוש או קושי המצדיקים דיון נוסף. כמו כן, גם אם נכונה הטענה כי בנקודה זו ראוי היה לפסוק אחרת, אין מדובר בטעות מהותית המקימה הצדקה לדיון נוסף.
- יש לתת להלכה בנושא אי העתרות לבקשת חילוט להתפתח בדרכה צעד אחד צעד, כאשר קביעת דיון נוסף בפרשה הספציפית אינה הדרך הראויה לפיתוחה של הלכה בנושא, גם אם המדינה חולקת על התוצאה הקונקרטית שנקבעה במקרה זה.
