במסגרת כתב אישום שהוגש נגד בנימין רביזדה (להלן: "רביזדה"), התבקש חילוט רכושו וחילוט רכוש חברת דרו עדן חן בע"מ שבבעלתו (להלן: "החברה"). כמו כן התבקש צו זמני על מנת להבטיח את מימוש החילוט. צו זה נותר בתוקף עד להכרעה באישום.
לזכות המבקשת 2 (להלן : "פז") ניתן פסק דין המחייב את החברה לשלם לפז תשלומים שונים ופיצוי מוסכם והכול בהתאם להסכם בין השתיים. ניסיונות החברה למימוש פסק הדין בהעדר מחשבון החברה לא צלחו בשל הצו הזמני. משכך הגישה פז לביה"מ המחוזי במסגרת התיק הפלילי בקשה לביטול חלקי של הצו. בדיון שהתקיים קבע ביה"מ כי אין בידי פז זכות בדרך כלשהי בחשבון שיש בה להקנות לה מעמד בבקשה, כל עוד לא הטילה עיקול על החשבון או יצרה זיקה אחרת.
פז פתחה בהליכי הוצל"פ למימוש פסק הדין שניתן בהעדר הכוללים עיקול כספים ובקשה לפירוק החברה. בין לבין הגישה החברה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, והחברה ופז הגיעו להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. המנהל בתיק הפירוק פנה לביה"מ וביקש להעביר לקופת הפירוק כספים המצויים בחשבון ולחילופין להתיר לו להגיש בקשה במסגרת התיק הפלילי. ביה"מ של פירוק, לאחר שהורה על צירוף פז להליך, דחה את הבקשה. על החלטת ביה"מ של פירוק הגישו המנהל המיוחד ופז רשות ערעור לביה"מ העליון. ביה"מ קיבל את הערעור במובן שהתיר למנהל המיוחד ולפז לנקוט הליך במסגרת התיק הפלילי. מכאן הבקשה.
הבקשה:
העותרים מבקשים לבטל את הצו הזמני ולהורות לבנק להעביר את מלוא הכספים לקופת הפירוק. לחילופין – לצמצם את הצו הזמני כך שלא יחול על הסכום המהווה את סכום פסק הדין שניתן לטובת פז נגד החברה, והוצאות פירוק.
לחילופין – לתת כל סעד אחר שימצא ביה"מ צודק ונכון בנסיבות העניין.
ביה"מ קובע:
חוק איסור הלבנת הון מאפשר את מימוש של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר. בעניינו, הנאשם העיקרי בתיק הפלילי במסגרתו התבקש הצו הזמני, הינו הבעלים של החברה שמרכושה מבקשת פז להיפרע. עניינו כאן אינו בבקשת חילוט אלא בבקשה לסעדים זמניים לצורך חילוט, במידה ויורשעו הנאשמים. בפרשת סיטבון, לא ראה ביה"מ להבחין בין צו חילוט לסעד זמני ברכוש, והכיר בעדיפותה של המדינה גם בשלב זה של הליך החילוט. בפרשה זו אף השיב ביה"מ בשלילה לזכותן של נושות כספיות להיחשב כ"טוען לזכות ברכוש". ביה"מ הותיר בצריך עיון את זכותו של נושה אשר מגיש תביעה לביה"מ אזרחי וזוכה בפסק דין במסגרתו מוטל עיקול גם על רכוש שלגביו קיים צו זמני. כזו היא פז בענייננו. להשקפת ביה"מ זה, גם נושה כזה אינו יכול להיחשב כ"טוען לזכות ברכוש" אלא אם השלים את המהלך האזרחי בו נקט טרם הצו הזמני.
עניינו של סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים אינו דן במצבים של קדימות בין נושים ואינו עניין בהתדיינות אזרחית בין נושים ובעלי זכויות בנכס.
הנאשם הינו חייב שהורשע בפלילים (החברה היא בגדר 'נאשם' לצורך הליך החילוט) ובין נכסיו מצויים גם נכסים שהושגו בעבירה ועל כן מתבקש חילוטם. אין לראות בנכסים אלה, שהושגו בעבירה, חלק ממסת נכסיו במישור האזרחי. כלומר, אין באפשרותם של הנושים להיפרע מנכסים אלה שכן אין באפשרות הנאשם- החייב, לפרוע את חובו במישור האזרחי מרכוש שאינו שלו אלא נתפס רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה העבירה.
יש לתת ביטוי להעדפת המחוקק את האינטרס הציבורי שבמאבק בלבנת ההון על אינטרסים מוגנים במשפט הפרטי. המדינה כמחלטת אינה עומדת בשורה אחת עם נושים ומתחרה עימם.
