במסגרתו של כתב אישום זה הועמדו לדין 24 נאשמים ובמרכזו נאשם 1. בכתב האישום נטען שהוא עמד בראש ארגון פשיעה, שעסק במשך חודשים רבים בסחיטה בכוח ובאיומים על אנשי עסקים מהארץ ומחו"ל. הנאשמים האחרים, אשר הוגדרו כממלאי תפקידים בכירים בארגון, ביצעו את העבירות במסגרת אגרון הפשיעה.
העבירות הנטענות בכתב האישום אלו עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, החוק וכן סעיפים 427-428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
בית המשפט מרשיע את הנאשמים וקובע
- החוק הינו חוק חדש יחסית, אשר נחקק על רקע ההכרה שמדינת ישראל משמשת בסיס נוח להלבנת הון, וללא תקיפה ישירה של פעולות הלבנת ההון לא יהיה ניתן להתמודד כראוי עם פעילות הפשיעה המאורגנת.
- נאשם 1, אשר עמד בראש הארגון והנהיג את פעולות הסחיטה, היה מודע לכך שהשקים שהגיעו אליו והיו בשליטתו מהווים "רכוש אסור", והוא עשה בהם פעולות על פי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק.
- יש לציין לגבי חלק מהנאשמים, כי גם אם עשו פעולה ברכוש אסור, על התביעה להוכיח שהן עשו זאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, ולמעשה להוכיח את היסוד הנפשי, שמבצע העבירה ידע כי הרכוש שבו נעשתה הפעולה הוא רכוש אסור.
- על אף מעורבותו העמוקה ותפקידו המרכזי של נאשם 5 ב"ארגון הפשיעה", לא הייתה לו מודעות או ידיעה על כל עבירה שמבצע ארגון הפשיעה ולכן יש לזכותו מהאישום לפי סעיף 3(א) לחוק. כמו כן צוין, כי גם לגבי נאשם 13, אשר עסק בפריטת שקים, הוכחה אחריותו לגבי הסחיטה אך לא לגבי סעיף 3(א) לחוק.
- אחריותם של נאשמים 23 ו- 24, אשר פנו לעזרתו של "ארגון הפשיעה, הוכחה כראוי, מכיוון שהם ידעו היטב שמדובר בארגון פשיעה בראשו עמד נאשם 1, והם ציפו ופעלו בכדי ליהנות מפירות הסחיטה. אף על פי כן, כאשר נאשמים אלו לא נהנו מה"רכוש האסור" אשר הועבר לרשות "ארגון הפשיעה", לא הוכחה מודעותם לנעשה ברכוש ולכן הם זכאים מהעבירה לפי החוק.
- בהוראתו של נאשם 1 נפתחו מספר חשבונות, אשר תפקידם היה לקדם את מטרות הארגון ולמנוע התחקות אחר כספיו. החשבונות נפתחו על שם מספר נאשמים, אך השימוש בהם נועד לשרת את נאשמים 1, 2, ו-5. הבעלים הרשומים של החשבונות חתמו על "הצהרת נהנה", בהתאם להוראות צו איסור הלבנת הון, אשר נועדה לאפשר לבנק לדעת מי הם בעלי האינטרסים בחשבון, בכדי שניתן יהיה לקיים את חובות הדיווח על פי סעיף 7 לחוק. במצב בו הנהנים מהחשבון לא היו בעליו הרשומים, לא יכול היה הבנק לדעת את זהות הנהנים ולדווח לרשות על פי הדין. בכך סיכלו חלק מהנאשמים את חובת הדיווח של הבנק לרשויות והתגבשו יסודות העבירה הקבועים בסעיף 3 לחוק.
- מסקירת הפעילות בחשבונות עולה שהצהרתם של בעלי החשבונות הינה הצהרה כוזבת כלפי הבנק, שעל בסיסה הניח כי הפעילות משויכת לבעל החשבון. על-סמך הנחה זו ניהל התאגיד הבנקאי את רישומיו ודיווחיו לרשות, כמתחייב מצו איסור הלבנת הון.
כאשר הובהר כי המדובר בהצהרה שאינה משקפת את הנעשה בחשבונות בפועל, מתקיים היסוד הפיזי של העבירה, הן אצל בעלי החשבונות אשר נתנו את ההצהרה והן אצל אלו שביצעו את הפעולות בחשבון. בנוסף צוין, כי הלבנת הון מטבעה מבוצעת בדרכים מתוחכמות, מורכבות וקשות לאיתור, בדרך של הפקדת כספים ומשיכות והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים.
- נקבע כי אף על פי שנאשם 1 הינו מנהל בארגון, לא הוכח כי הוא היה שותף בדרך זו או אחרת לביצוע העבירה בפועל ולכן יש לזכותו מהעבירה בסעיף 3(ב) לחוק. עוד נקבע, כי מכיוון שלא הוכחה המודעות לביצוע המעשים אצל נאשמות 15 ו-16, יש לזכותן מחמת הספק מעבירות הלבנת הון שיוחסו להן.
