ערעור על החלטת בימ"ש קמא, בה נדחתה בקשת המערערים לבטל צו המורה על חילוטן של שתי דירות לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, שניתן במסגרת גזר דין שניתן בהליך פלילי שהמערערים, בעליהן הרשומים של הדירות, לא היו צד לו.
בת"פ 272/03 מדינת ישראל נ' מחאג'נה ואח' ניתן גזר דין שבמסגרתו הורה בית המשפט, בין היתר, על חילוטן של שתי דירות, לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, ובכפוף לזכויות צד ג', אם קיימות כאלה.
המבקשים טוענים כי הדירות רשומות על שמם בנאמנות עבור חברה, וכי הדירות נועדו לשמש למטרות חברתיות בשכונה מוזנחת בחיפה (דהיינו לשמש כגן ילדים, כמועדון ספורט ולשם קיום הרצאות).
הדירות, שערכן 420,000 ₪, נרכשו ע"י המבקשים מכספי תרומה שנמסרה במזומן למבקשים ע"י הנאשמת 6 באמצעות הנאשם 1. נאשמים אלה הורשעו בעבירות של מימון טרור. המבקשים רכשו את הדירות בנאמנות עבור חברה.
המבקשים טוענים, בהסתמך על לשונו של סעיף 21(ג) לחוק, כי לא ניתן במקרה זה לחלט את הדירות, שכן תנאי לחילוט רכוש, הנמצא בידי צד שלישי, הוא כי לפני כן יחולט רכוש הניתן לחילוט אשר מצוי בידי הנאשם. נטען כי במקרה שבפנינו לא חולט רכוש של הנאשמים או מי מהם, ולפיכך לא ניתן לחלט את רכוש המבקשים.
עוד נטען כי כאשר קיים הסדר לפיו המדינה אינה מבקשת לחלט חלק מרכושו של הנאשם, אזי אין עוד מקום לבקשה לחלט את רכושו של צד שלישי.
בימ"ש קמא דוחה את הבקשה לביטול החילוט. וקובע (ב"ש 683/05) –
1. ניתן לחלט את רכוש המבקשים, למרות שלא חולט רכושם של הנאשמים. בית המשפט דוחה את טענת המבקשים כי כאשר קיים הסדר בו המדינה אינה מבקשת לחלט מרכושו של הנאשם, אין לבקש לחלט את רכושו של צד שלישי. בית המשפט קובע כי מטרת סעיף 21(ג) לחוק היא לאפשר חילוט מלא של כל הרכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך, ובמידה והרכוש לא נמצא במלואו אצל הנאשם, ניתן לעקוב אחריו ולחלטו בתנאים המנויים בחוק, גם אם הוא נמצא בידי אדם אחר. האפשרות לחלט את כל הרכוש אינה מוגבלת רק למקרים בהם חולט קודם לכן הרכוש המצוי אצל הנאשם.
2. הדירות חולטו בהסכמת הנאשמים, ואין מקום לטענת המבקשים כי חולט רכוש ש"נתרם" להם ע"י הנאשמים, בטרם חולט רכושם של הנאשמים עצמם.
3. מוסכם כי הדירות נרכשו מכספי עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק, וכי לפחות חלק מהנאשמים מימנו את רכישת הדירות עבור המבקשים, אשר לא נתנו לנאשמים תמורה. לכן, היתה לבית המשפט סמכות להורות על מימושו של צו החילוט בנוגע שתי הדירות. השאלה היא האם בנסיבות מקרה זה ראוי להורות על ביטולה של הוראת החילוט.
4. בית המשפט דוחה את הטענה כי מכיוון שהמשיבים רכשו את הדירות מבלי שידעו מהו מקור הכסף שמימן את הרכישה, ומכיוון שהדירות משמשות למטרות חיוביות, יש בכך כדי להצדיק את ביטול החילוט, וקובע –
א. הדירות נרכשו מסכומי כסף שהועברו ארצה ע"י ארגונים בלתי חוקיים, ועצם הסכמת הנאשמים לחילוט הדירות בכפוף לזכויות צד ג', והודייתם בכתב האישום המתוקן, יש בה הודיה בעובדה כי הדירות נרכשו בכספי ארגון החמאס.
ב. מדובר בפעילות שאינה "רק" עבריינית במובנו של חוק הלבנת הון, אלא אף "מלבינה" כספי ארגון טרור החפץ בהשמדתה של מדינת ישראל. במצב עניינים זה גובר הצורך לעשות שימוש במכשיר החילוט.
ג. הותרת הדירות בידי המבקשים, פירושה כי כולם ידעו שהנאשמים "תרמו" מכספי החמאס לרכישת הדירות. עובדה זו תאדיר את שמם של הנאשמים ושל ארגון החמאס ותביא גם לידי כך שחוטא יצא נשכר. החילוט נועד למנוע מצבים שכאלה, ואין להשלים עם מצב בו פירות העץ המורעל (כספי החמאס), אשר הושגו בניגוד לחוק, יזינו את תושבי מדינת ישראל.
ד. המבקשים לא השקיעו ברכישת הדירות מכספם שלהם, ולכן הפגיעה בהם פחותה. כשפגיעה זו עומדת אל מול הפגיעה המהותית הנובעת מהשלמה עם בעלותם על נכסים שהושגו במימון החמאס, נוטה הכף לכיוון החילוט.
ה. נסיבות מסירת הכסף למבקשים במקרה זה, דהיינו מסירה של 400,000 ₪ במזומן בתוך שקית ניילון מאדם שהמשיבים מכירים רק באופן שטחי, אם בכלל, מעוררת תמיהה, והיתה צריכה לעורר אצל המבקשים את המחשבה שמא הכסף בלתי כשר.
על כך הוגש ערעור.
בית המשפט העליון קובע:
1. הערעור נדחה.
2. אין לקבל את טענת המערערים כי לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק, הדורש כי רכוש המצוי בידי צד ג' יחולט רק כאשר לא ניתן לממש את צו החילוט מתוך רכוש של הנידון. דין טענה זו להידחות ולו מן הטעם כי לעניין החילוט אין הדירות מהוות "רכוש של אדם אחר" אלא "רכוש של הנידון" כהגדרתו של מונח זה בסעיף 21(ב) לחוק. סעיף 21(ב) קובע כי "רכושו של הנידון" הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". הגדרה זו מרחיבה את אפשרויות החילוט גם לגבי רכוש אשר לנידון יש בו חזקה או שליטה, אפילו אם הוא רשום על שמו של אחר. ההגדרה הרחבה נועדה להגשים את תכלית החוק, ולהבטיח כי "פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין" (פס"ד שם טוב), וכן היא מאפשרת לעקוב אחר רכוש הקשור בעבירה, ולחלטו גם במקרים שבהם ניסה הנידון להרחיק את "טביעת אצבעותיו" מאותו הרכוש, והעבירו לידי צד ג' בעוד שבפועל נותרה השליטה בו בידיו.
3. במקרה זה, עולה כי לא רק שהיוזמה והמימון לרכישת הדירות הייתה של הנאשמים בהליך הפלילי, אלא גם השליטה בדירות לאחר רכישתן נותרה בידיהם, והן נועדו בפועל לשמש לפעילות שתקדם את מטרותיהם. מדובר ברכוש שבשליטת הנאשמים, והעובדה שהמערערים רשומים כבעלי הזכויות בו, אינה משנה זאת.
