המשטרה תפסה שיקים ומזומנים במסגרת חקירת חשדות לביצוע עבירה לפי סעיף 3 (ב) לחוק. לטענת המבקשים, בעלי חברה הנותנת שירותי מטבע, ניתן לחלט מכח סעיף 21 לחוק רק כספים שהושגו בעבירה או שימשו לה. לטענתם, לא ניתן לחלט כספים ששימשו בעבירה שכן הכסף חסר זהות, ובאשר לרווחים – יש לבחון אם הונחה תשתית ראייתית כי הסכום שנתפס היווה את הרווח מעבירות אי הדיווח.
בית המשפט קובע:
1. סעיף 26(א) לחוק מקנה סמכות לבית משפט השלום לדון בהחזקת תפוסים גם לצורך חילוטם. יתכן כי יש מעין "סמכות מקבילה" של בימ"ש השלום לדון בבקשה להחזרת תפוסים מכח פקודת סדר הדין הפליל (הפסד"פ) ולבית המשפט המחוזי לדון בבקשת המשטרה להמשיך ולהחזיק בתפוסים לצורך חילוטם מכח סעיף 23 לחוק. מכל מקום, למבקשים לא קבוע כל מסלול דיוני אחר בחוק, אלא רק על פי הפסד"פ. מצב זה אינו רצוי ומביא לבלבול.
2. בית המשפט בוחן אם המזומנים והשיקים שנתפסו עונים להגדרת הרכוש שניתן לחלט על פי סעיף 21 לחוק. לשם כך בוחן בית המשפט את העבירה בה נחשדים המבקשים, עבירה לפי סעיף 3 (ב) לחוק. סעיף 3 (א) לחוק קובע עבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור. סעיף זה מדבר בעבריין עצמו, מי שהפיק רווח מהעבירה וכעת הוא מבקש להלבין אותו. סעיף 3 (ב) עוסק במי שעושה פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או שיהיה דיווח בלתי נכון. על פי סעיף 4, די שמי שעשה את הפעולה יודע שמדובר ברכוש אסור, גם אם אינו יודע לאיזו עבירה מסוימת הוא קשור. כלומר, כאן מדובר במעגל השני, באותם אנשים שמסייעים לעבריינים להלבין הון באמצעות המערכות הפיננסיות.
3. בית המשפט העליון כבר קבע (בפס"ד שם טוב) כי סעיף סעיף 3 (ב) כולל פעולה ברכוש כלשהו, ולא רק בפעולה ברכוש אסור. ניסיון החיים מלמד כי בדרך כלל פעולות כגון פיצול כספים, מטרתן הימנעות מדיווח בשל המקור הבלתי כשר של הכספים.
4. במקרה שבפנינו יש ראיות לכך כי במקרים מסוימים התבקשו המבקשים במפורש לבצע פעולות כדי להימנע מדיווח ע"י הלקוח.
5. ב"כ המבקשים טוען כי כיוון שמדובר במזומנים, לא ניתן לזהות בינם לבין הכספים שבהם נעברו לכאורה העבירות שבהן חשודים המבקשים. אולם, לפי סעיף 21 (א) ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש שבו בוצעה העבירה, דהיינו, על המשיבה להציג ראיות לכאורה לכך שבכספים בשווי לפחות של המזומנים שנתפסו נעשו פעולות במטרה להימנע מדיווח.
6. אמנם אחת הפעולות המהוות עבירה לפי סעיף 3 (ב) היא ערבוב בין רכוש אסור לרכוש אחר במטרה להימנע מדיווח, אולם מכך אין נובע שמרגע שנעשתה פעולת הערבוב ניתן לחלט הן את הכספים בהם בוצעה העבירה, הרכוש האסור, והן את הרכוש האחר, "הנקי", בו עורבבו הכספים. חילוט כספים כשרים ונקיים אינו מקדם את המטרה של שלילת רווחי העבירות מהעבריינים ופוגע בקניין במידה העולה על הנדרש.
7. ההבדל בין סעיף 3 (א) לסעיף 3 (ב) הוא בנטלים להוכחת הרכוש הנקי והרכוש האסור, כאשר אלה עורבבו. בעבירה לפי סעיף 3 (א) לחוק, אם לא ניתן להפריד בין הרכוש האסור לרכוש הכשר, אז ניתן אולי לחלט גם את הרכוש הנקי, כיוון שאז הנטל על העבריין להראות איזה חלק מהרכוש המעורבב הוא רכוש אסור ואיזה כשר. לא כך במקרה שלנו, שבו מדובר בסעיף 3 (ב) לחוק. במקרה זה, שבו מנהלים המבקשים עסק לגיטימי בעיקרו, על המדינה להוכיח את הקשר שבין המזומנים שנתפסו לבין העבירות שבוצעו. במקרה זה, על המשטרה להציג ראיות לכאורה לכך שהמזומנים שנתפסו מהווים מבחינת סכומם, סכום השווה או קטן מסכום הכספים בהם נעברה העבירה המיוחסת למבקשים, או מהרווח שהופק ממנה.
8. באשר לטענת ב"כ המבקשים כי המזומנים שנתפסו הם כספים לגיטימיים – הרי שברור כי כאשר מדובר בכסף מזומן, אין כל דרך להראות שהכספים שנתפסו הם אלה שבהם נעברה העבירה, אולם לאור העובדה שבאותו חשבון בנק הופקדו ונמשכו סכומים גבוהים, ומה שנתפס הוא חלק קטן מהמחזור, יש לומר כי זיקה הוכחה. שאם לא תאמר כן תרוקן למעשה את סעיף החילוט מתוכן, כאשר מדובר בחשד לעבירות לפי סעיף 3 (ב), וכאשר מדובר בהלבנת הון דרך מוסדות פיננסיים, שחלק ואולי אף עיקר פעילותם היא פעילות לגיטימית.
