בנה של המשיבה הורשע בארה"ב בעבירות סמים, ובמהלך חיפוש בדירתו נמצאו העתקי העברות אלקטרוניות של כספים מחשבונותיו לחשבון על שם אמו ואביו בארץ. בחשבון בוצעו 14 הפקדות בסכום העולה על 900,000$. בעקבות חקירה שנפתחה כנגד המשיבה נתפסו כספים בחשבון הבנק שלה, עפ"י צו בית משפט השלום. בחשבון נמצאו למעלה מ- 400,000$, ובית המשפט נתן צו המורה על הקפאתם, למעט סכום של כ- 10,000$, לתקופה של 60 ימים. מאוחר יותר, בעת חיפוש שנערך בדירת המשיבה, נתפסו מסמכים וכ- 5000$.
צו ההקפאה על חשבון הבנק הוארך ב- 60 ימים, והותר למשיבה להוציא עד 15,000$ כדי לאפשר לה קיום נאות, וזאת בכדי לאזן בנסיבות העניין בין פעולת התפיסה הזמנית של החשבון לבין זכות המשיבה לקניין כמחזיקת החשבון. על החלטה זו הוגשו עררים לבית המשפט המחוזי, שנדחו. צו ההקפאה הוארך מעת לעת, עד ליוני 2002.
עם הגשת כתב האישום כנגד המשיבה, המייחס לה עבירות של הלבנת הון ופעולות ברכוש אסור לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק, הוגשה בקשה להארכת תוקף הצו, ובהחלטת בית המשפט המחוזי הוארך הצו עד למתן ההחלטה.
המדינה טוענת בכתב האישום כי מקור הכספים שהיו ברשות המשיבה, יותר מ- 900,000 דולר, ובהם הסכום בחשבון המוקפא זמנית, מקורם בעבירות סמים שביצע בנה בארה"ב. עוד נטען כי המשיבה ידעה את מקור הכספים, וביצעה בהם פעולות שנועדו להסתיר או להסוות את מקורם, את זהות בעלי הזכויות בהם, את מיקומם, את התנועות בכספים ואת עשיית הפעולות בהם. המדינה בקשה, אם תורשע המשיבה, לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 21(א) לחוק, ולהורות על חילוט הכספים בחשבון המוקפא וכספים נוספים.
ב"כ המדינה טען כי הסייג של אמצעי מחייה סבירים איננו חל על המשיבה, וכי ככלל, צריך למנוע מעבריין להמשיך וליהנות מכספי העבירה עד לשלב בו יורשע בדין. גישה אחרת, שפירושה שחרור כספים מעת לעת, לצרכי מחייה, תכרסם בכספי העבירה ותפגע במאבק בפשיעה.
ב"כ המשיבה טוען כי אין לנקוט כנגד המשיבה, בשלב מקדמי זה, בסנקציה קשה המהווה שלילה מוחלטת של מקורותיה הכספיים ושל אמצעי הקיום היחידים שלה. לפיכך הוא עתר, לשחרר מן החשבון המוקפא, שהארכת הקפאתו מתבקשת על ידי המדינה, סכום של 60,000 דולר למימון הגנתה ולצרכי המחייה שלה.
בית המשפט קובע –
-
סמכות החילוט נקבעה בסעיף 21 לחוק וסמכות התפיסה הזמנית – בסעיף 26 לחוק, המפנה לסמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (להלן: "הפסד"פ"). כמוכן, על החילוט הוחלו, לפי סעיף 23, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים, ובכללם, הסייג לחילוט הרכוש שמכוח סעיף 36ג(ב), המחייב את בית המשפט להותיר לבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עימו אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים סביר. מארג זה של סמכויות מצביע על כך, כי עמדת ב"כ המדינה, הטוען לקיומם של שני נתיבים מקבילים בענייננו לתפיסת הכספים על ידי המדינה, איננה מדויקת. נראה כי נתערבבו בעמדה זו סמכות החילוט בסמכות העזר לתפיסה זמנית, ומכאן אי-הדיוק.
-
ההפניה בסעיף 26 לחוק לפסד"פ איננה מצמצמת את אפשרות התפיסה הזמנית לחפץ בלבד, כלשון סעיף 23 לפקודה. כבר נפסק בענין זה, כי חפץ הוא גם חשבון בנק וכי הדרך "לתפוס" חשבון בנק, היא על ידי "הקפאתו".
-
בית המשפט דוחה את טענת ב"כ המדינה, לפיה סייג אמצעי המחייה הסבירים לא יחול על המשיבה בבוא העת לשקול את אפשרות חילוט הכספים, ולכן אינו צריך לחול גם כעת.
-
הגדרת רכושו של הנידון בסעיף 21(ב) לחוק, ככל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו, איננה מותירה ספק באשר לכך שאין המדובר בבעל הרכוש, כפשוטו. סייג אמצעי המחייה הסבירים שבסעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים, שהוחל על עבירות הלבנת הון לפיסעיף 23 לחוק, חל מנדטורית, על פי לשונו הברורה, על חילוט רכוש ועל רכוש שחולט לפי החוק. עמדתו של ב"כ המדינה לפיה יש צורך עקרוני לתפוס כספי עבירה ולחלטם בסוף ההליך, מבלי לקחת בחשבון את צרכי המחייה של הנידון, איננה עמדתו של המחוקק.
-
סייג אמצעי המחייה הוחל על חילוט הרכוש. הוא לא הוחל, מפורשות, על סמכות העזר של התפיסה הזמנית של הרכוש, אך אין מקום להבחין ביניהם. עצם הפעלתו של אמצעי דרסטי זה צריכה להתבצע בזהירות, כאמצעי אחרון, בהעדר אמצעים חילופיים ועל פי עקרון המידתיות.
-
אם במקרה של נידון שהורשע נלקחים בחשבון קיומם של אמצעי מחייה סבירים בעת בחינת חילוט רכושו שמקורו בעבירה, הרי שוודאי שיעשה כך בעת שהרכוש נתפס מידיו, כאמצעי זמני, בעת שטרם נמצא אשם בדין. כאשר הרכוש שבו מדובר הוא חשבון בנק ובו כספים, ניתן לשקול שחרור מקצת מן הכספים ובמיוחד כאשר מקורם שנוי במחלוקת בין הצדדים. לגבי מטלטלין יכול הסייג הזה לשאת אופי אחר, כגון השארתו בידי המחזיק ממנו נתפס תמורת ערבויות ובטחונות מתאימים, על מנת שישמש לפרנסתו או לפרנסת משפחתו או לשימושה. כך גם ברכב.
-
בהתייחסו לשאלת נטל הוכחת הסייג של אמצעי המחייה, קובע בית המשפט כי אינו סבור שנטל זה מוטל על ההגנה, על אף שהוא בידיעתה. דיוק בנוסח סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים, תומך, דווקא, בפרשנות, לפיה הנטל הוא על התביעה. אלא שהצורך בהוכחה על ידי התביעה של עובדות המצויות בידיעת ההגנה יש לו משמעות באשר להיקף ההוכחה המוטלת על התביעה. מטבע הדברים די במידה קטנה יותר של ראיות, בנסיבות כאלה, מאשר בנסיבות רגילות.
-
כאשר בוחנים את התשתית הראייתית שהונחה על ידי הצדדים, המסקנה המתבקשת היא כי בידי התביעה ראיות מספיקות לצורך הקפאת החשבון בעת הזו.
-
בחינת אמצעי המחיה הסבירים של המשיבה צריכה להיעשות על בסיס שני אלה: האם בידיה אמצעים אחרים; ומהם האמצעים הסבירים למחייתה.
עיקרו של הנתון הראשון מקורו בתשתית הראייתית לכאורה ששטחה המדינה. מקצתו, במה שהביאה המשיבה עצמה. הנתון האחר מדבר בסבירות האמצעים ומתבסס על מה שהביאה המשיבה.
אין מדובר באמצעים הצריכים להבטיח לה את רמת החיים שהורגלה אליה או דומה לזו. מדובר באמצעי מחייה סבירים, המתבססים גם על צרכים מיוחדים, אם קיימים. זהו מבחן אובייקטיבי, שמשולבים בו גם יסודות סובייקטיביים.
-
במקרה זה יש בידי המשיבה מקורות היכולים להבטיח לה אמצעי מחייה סבירים מחד, ומאידך לא הוכחו צרכים מיוחדים. נקבע כי התביעה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה כי ברשות המשיבה אמצעיים כספיים ניכרים אחרים שדי בהם כדי להספיק לאמצעי מחייה סבירים.
