כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, אשר נסוב על עבירות בתחום הדלק, הונאת לקוחות, חשבוניות פיקטיביות, הלבנת הון, שוחד, מירמה והפרת אמונים. במסגרת כתב האישום ביקשה התביעה לחלט רכוש השייך למשיבים הכולל דירות, מכוניות, מיכליות, סכומי כסף במזומן ובבנקים, רכוש של חברות המצויות בבעלות המשיבים ורכוש נוסף שנתפס בדירות המשיבים. כן התבקש בית המשפט להורות על איסור עיסוק של העוררים בתחום הדלק. עוד ביקשה המדינה להורות על מעצרם של שישה מהנאשמים וביניהם רפאל, יוסף, בועז ואהוד, ושחרורם בתנאים.
לדיון בבקשות ביקשו להצטרף מספר צדדים שלישיים: נושים של חלק מהמבקשים, שטענו כי יש לשחרר כספים תפוסים לצורך פרעון חוב של מבקשים אלה כלפיהם, וכן בני משפחה של חלק מהמבקשים, שטענו כי חלק מהרכוש שתפסה המשטרה שייך להם.
הדיון עסק בשאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית שבהתבסס עליה התבקשו הצווים, ואם זו קיימת, שאלת ההוראה על איסור העיסוק עד תום ההליכים ושאלת תפיסת הרכוש. כמו כן התעוררה שאלת מעמדם של נושים מול המדינה ואפשרות הנושים להיפרע מנכסים שנתפסו לצורך הבטחת חילוט עתידי.
החלטת בית משפט קמא –
-
קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים עליהם מתבססת הבקשה לצו זמני ברכוש.
-
קיימות ראיות לכאורה לעבירות המקור, ומכיוון שסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון נועד לאפשר חילוט רכוש של הנאשם ללא צורך במעקב מדוקדק אחר מקורו, יש להורות על מתן צווים זמניים על רכושם של רפאל ויוסף כמפורט בבקשה ובכפוף להסכמות הדיוניות בין הצדדים.
-
על אף שקיימות ראיות לכאורה למעורבותו של אהוד בעבירות, חלקו מצומצם באופן משמעותי, ולכן נדרש "איזון זהיר יותר" בעניינו, ויש להורות על הותרת העיקול שהוטל בצו הזמני על חשבון הבנק שלו מכיוון שמקורו בשיק של חברה שבשליטת יוסף, ואילו על המכוניות הפרטיות יירשם עיקול לטובת המדינה ותיאסר כל טרנזאקציה בהן, הביטוח יירשם לטובת המדינה, ומעבר לכך יהיו אהוד ואשתו רשאים לעשות בהן שימוש.
-
יש להותיר על כנם את הצווים הזמניים על חשבונות הבנק של המבקשות 5-7 ועל מיכליות ונגררים, בשל השימוש שנעשה בהם להובלת הדלקים המהולים ושיווקם, וזאת על אף פחיתת הערך הנגרמת לכלי רכב שאינם בשימוש. עם זאת ניתן יהיה למסור לעוררים את כלי הרכב האמורים, בכפוף למילוי התנאים.
-
בקשת הטוענים לזכות, בני משפחות המבקשים 1,2,4, התקבלו באופן חלקי, וחלק מן הכספים שוחררו.
-
בקשת החברות יעד ושפר, מצריכות דיון בשאלת היחס בין זכותה של המדינה לקבל צווים זמניים לפי חוק איסור הלבנת הון, לזכותם של נושים אחרים של נאשם. בית המשפט קובע:
א. על אף שהמחוקק לא הקנה בסעיף 36ו לפקודת הסמים, בדיון בבקשה למתן צו זמני, מעמד לצד ג' הטוען לזכות בנכס, נתנה הפסיקה מעמד לצד ג', כפי שנעשה ביחס להליכי חילוט.
ב. נקבע כי יעד ושפר הן נושים כספיים של הנאשמים, ואף אם הם מסרו את הטובין בגינם נוצר החוב לנאשמים לפני הפתיחה בהליכים פליליים, הרי שהחזרת השיקים שיצרה את החיוב הכספי כלפיהן היתה רק לאחר הקפאת החשבון. במצב כזה, בתחרות בין המדינה לנושים כספיים אחרים, המדינה אינה פועלת כנושה אלא כמחלט, ואין מדובר בתחרות בין נושים לפי דיני הקדימות.
ג. סמכות החילוט היא סמכות עונשית היוצרת זכות ליטול בעלות בנכסים שהינה עדיפה על זכויות אובליגטוריות. לפיכך תום ליבן של יעד ושפר אין בו כדי לאיין את זכות החילוט שבחוק.
ד. יש לדחות את טענת יעד ושפר כי השיקים שניתנו לפקודתן הפכו את זכותן לממשית יותר מכל זכות אובליגטורית, שכן פרשנות אחרת תביא לכך שכל נושה כספי יגבור על צו החילוט.
ה. את סעיף 36ג לפקודת הסמים יש לראות כעוסק רק במי שטוען לזכות קניינית, או למצער לזכות ספציפית בנכס מיוחד, להבדיל מנושה כספי.
ו. הנזק הזמני שבעיכוב תשלום, נדחה מפני הנזק שבאי מתן הסעד הזמני ואיון אפשרות החילוט.
-
יש להיעתר לבקשת המדינה לאסור על רפאל ובועז המשך עיסוק בשוק הדלק.
על ההחלטה בבקשות אלה הוגשו העררים והערעור.
בית המשפט העליון קובע –
בקשת המדינה ובקשת המבקשים מתקבלות בחלקן. ניתן צו המורה על איסור עיסוק של יוסף סיטבון בשוק הדלק, וניתן צו לצדדים לפעול בעניין אוסף הבולים שנתפס על פי מתווה מסוים.
כן נקבע שניתן יהיה לשחרר מהצו לתפיסת רכוש לצורך חילוט את כלי הרכב הפרטיים של המבקשים, בהתקיים התנאים שפורטו.
ערעור חברות יעד ושפר נדחה.
-
לעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית – על מנת שתקום סמכות החילוט, יש לבחון האם קיימת תשתית ראייתית לאישומים אלה. בענייננו, בקשת המדינה נשענת על תשתית ראייתית לכאורית מספקת.
-
לעניין ההוראה על איסור עיסוק – יש להותיר על כנו את איסור העיסוק לגבי רפאל ובועז. יש לאיין את המסוכנות הנובעת מהם, ומניעת אפשרותם לשוב ולבצע עבירות דומות הינה אמצעי ראוי והולם בנסיבות העניין. בניגוד להחלטת בית משפט קמא שלא לאסור גם על יוסף את המשך העיסוק, קובע בית המשפט העליון כי בוא מתקשה לראות הצדקה עניינית להבחנה ביניהם, והוא מקבל בנקודה זו את ערעור המדינה ומורה על איסור העיסוק גם ביחס ליוסף.
-
לעניין סוגיית הרכוש התפוס –
א. סעיף 21(ג) לחוק קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנידון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו בו על ידי הנידון לפני ביצוע העבירה שבעטייה ניתן צו החילוט.
ב. בכדי למנוע פגיעה בלתי מידתית של צו החילוט בזכויות הפרט, מחייב חוק איסור הלבנת הון את בית המשפט לשמוע את טענותיו של טוען לזכות ברכוש שחילוטו מתבקש. בסעיף 36א לפקודת הסמים קיימת הוראה מקבילה, לא זהה, אלא ששם מאפשר הסעיף חילוט רכושו של אדם אחר, כאשר מדובר בכל רכוש "נגוע" ששימש או נועד לשמש לביצוע העבירה או כדי לאפשר ביצועה.
ג. הסעד הזמני מיועד לאפשר מימושן של תכליות החילוט – לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע את הצו, וכן כדי למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מרכוש שהניבה לו העבירה.
ד. בית משפט הדן בבקשה למתן סעדים זמניים יעשה זאת בזהירות המתבקשת מהפגיעה בקניינו של הנאשם, שמוחזק בשלב זה כחף מפשע, ונוכח האפשרות שבסופו של ההליך לא יוחלט על חילוט הרכוש. תפישת רכוש בשלב זה הינה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. לפיכך אם ניתן לנקוט אמצעים "חלופיים" שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם.
ה. עצם הבעלות של אדם אחר ברכוש, כשלעצמה, אינה מגינה מפני חילוט – החוק מאפשר את מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר וזאת מתוך הכרה כי העבריינים פועלים גם במבט צופה פני עתיד ומפזרים את הרכוש המשמש אותם בביצוע העבירות או שצברו כפירות העבירה, בין מקורבים שונים שאין להם חלק בביצוע העבירות.
ו. למרות חשיבותו של האינטרס הציבורי שבחילוט, סעד זמני נגד רכוש אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם ואין לו כל זיקה להליך הפלילי, גם אם מדובר במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן זוג, למעט באותם מקרים בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון. דווקא העובדה כי היקף הרכוש החשוף להליך החילוט הוא רחב מאוד, מחייב איזון ראוי תוך התחשבות באינטרסים אחרים, ביניהם זכות הקניין.
על מנת למנוע פגיעה בקניינו של טוען לזכות ברכוש לגביו מתבקשים הסעדים הזמניים, ולמרות שהדבר לא הוסדר בחוק, נקבע כי לטוען לזכות ברכוש יש מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים ברכוש (בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל).
ז. יש לדחות את הטענות שהועלו ביחס לתפישת רכושן של משפחות המבקשים – בשלב הראשוני בו מצוי ההליך קיים בסיס לכאורי להתקיימות החריג בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, העוסק ברכוש שהנאשם מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם אחר בלא תמורה.
רמת השכר של שלוש בנות הזוג ששתיים מהן כלל אינן עובדות, הסכומים שנמצאו בחשבונות הבנק שלהן, ושווי כלי הרכב בהם הן מחזיקות, מבססים לכאורה מסקנה כי אין מדובר בכסף שלהן. בשים לב לעבירות המיוחסות לבני זוגן על היקפיהן הכספיים, להיעדר ההסברים מאין להן סכומים כאלה בחשבונותיהן, נוצרת זיקה לכאורית בין הכספים לבין בני הזוג הנאשמים. בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי והורה על שחרור כספים מהצו ככל שהדבר היה ניתן, אין להתערב בהחלטתו.
ח. הטענה כי לא היה מקום להורות על תפיסת רכושה של חברת פסגות נריה בע"מ, אשר יוסף הוא בעל השליטה בה, שכן חברה זו אינה נאשמת, והטענה כי ועל כן לכל היותר ניתן היה לתפוס את מניותיו של יוסף בה – הרי שלאחר התלבטות אין בית המשפט מוצא כי יש לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין. בית המשפט העליון קובע כי נראה לכאורה שגם חברה זו היתה קשורה בצורה זו או אחרת במארג פעילותם של האחים סיטבון, גם אם אין היא נאשמת בכתב האישום. החברה היא בשליטתו של יוסף, והיא משתייכת לאותו תחום עיסוק, ועל כן קמה לגביה לכל הפחות ההנחה, שתתברר בהליך העיקרי, כי רכושה שימש בביצוע העבירות, כפי שהדבר גם נתמך בעדות של עד בתיק.
ט. בנוגע לטענה כנגד אי שחרור כלי הרכב הפרטיים – נקבע כי במצב בו ההליך יארך זמן, וכשחזקת החפות עומדת לעוררים, ניתן לשחרר את כלי הרכב הפרטיים בכפוף לתנאים שיבטיחו את אפשרות חילוטם בסופו של הליך: רישום עיקול במשרד הרישוי לטובת המדינה; הוצאת פוליסת ביטוח מקיף שתשועבד לטובת המדינה; הביטוח ייעשה כנגד מלוא שוויו של כלי הרכב; איסור מכירת הרכב ומסירתם לידי אחר; ערבות בנקאית וערבות של שני ערבים בסך 100,000 ₪; הפקדת ערבות עצמית בסך 50,000 ₪ על ידי רפאל, יוסף, ואהוד; וחתימה על התחייבות להעמיד את כלי הרכב לזכות המדינה בכל עת שיחויבו לעשות כן בצו בית משפט.
י. טענות העוררות 5-7 שעניינן התנאים לשחרור כלי הרכב שלהן נדחו.
יא. נקבע כי יש לדחות את הטענה שלא היה מקום להורות על תפיסת רכושה של המבקשת 7. כתב האישום מייחס למבקשת 7 עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, אשר אינן מוגדרות כ"עבירות מקור", וסעיף 21 לחוק קובע כי החילוט אפשרי אם הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, ובכך היא אינה מואשמת. אולם, על פי כתב האישום, מניותיה של המבקשת 7 הוחזקו על ידי אהוד עבור יוסף ובפועל נשלטה המבקשת 7 ונוהלה על ידי רפאל ויוסף. משנמצא כי קיימת תשתית ראייתית לאישומים, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה לתפיסת רכוש לצורך חילוט בעניינו של יוסף, העומד לדין גם באשמת עבירות לפי סעיפים 3 – 4 לחוק איסור הלבנת הון. הבקשה כללה גם תפיסת "כל רכוש השייך לחברות שבשליטת משיב מס' 2, לרבות משיבות מס' 4-6 (המבקשת 7 ביניהן) ופסגות נריה בע"מ". לפיכך קיים בסיס לתפיסת רכוש של המבקשת 7 בצו הזמני.
יב. אוסף הבולים – בניגוד להחלטת בית משפט קמא כי אוסף הבולים יצולם ויוחזר למשמורתו של יוסף עם איסור לבצע בו כל פעולה, וזאת נוכח ערכו הרגשי וטענת אביו לזכויות בו, מורה בית המשפט העליון כי אין לתת בשלב הנוכחי משקל ממשי לטענות האב בדבר זכותו באוסף הבולים, וכי ערכו הרגשי של האוסף אינו יכול להוות שיקול מכריע להותרתו בידיו, כאשר לא ניתן להתעלם משוויו הכספי של האוסף. בית המשפט קובע כי פתרון ראוי ומאוזן הוא הפקדת האוסף בידיו של גורם שלישי שיכול להבטיח תנאי אחסון הולמים.
-
לעניין היחס שבין הוראות החילוט שבחוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים, לזכויותיהם של נושי הנאשם –
א. סעיף 36ג לפקודת הסמים, הנוגע למצב בו אינטרס החילוט של המדינה מתמודד מול "טוען לזכות ברכוש", אינו מתייחס לדיני הקדימות בין נושים, ואינו קובע זכותו של מי קודמת – זכותה של המדינה לחילוט רכושו של הנאשם המורשע במישור הפלילי, או זכויותיהם של נושים שונים במישור האזרחי. התנאים המנויים בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים מותאמים לתכליות ההליך הפלילי ואין להם דבר עם שאלת הקדימות בין נושים במישור האזרחי. הסעיף אינו דן כלל במצבים של קדימות בין נושים, אלא עוסק בהתמודדות בין גורמים הפועלים בשני מישורים שונים לחלוטין: המדינה כמחלטת, ומולה נושי הנאשם. אין מדובר בהתדיינות אזרחית בין נושים ובעלי זכויות בנכס אלא בשאלה זכותו של מי תגבור – זכותו של בעל זכות קניינית ברכוש, או זכותה של המדינה בתפקידה כריבון, כשלטון. לכן, שיקול הדעת השיפוטי המופעל בסוגיית החילוט בהליך הפלילי, שונה מזה המופעל בהליך אזרחי. בהחלטה בנושא החילוט מודרך בית המשפט בין היתר גם בשיקולים שבאינטרס הציבורי ובהשגת מטרותיו של ההליך הפלילי, ובסוגיה זו לא ניתן להכריע לפי דיני הקדימות הנוהגים במשפט האזרחי.
ב. יעד ושפר, כנושות כספיות, אינן יכולות להיחשב כ"טוען לזכות ברכוש". במצב בו החייב הינו נאשם שהורשע בפלילים, ובין נכסיו מצויים גם נכסים שהושגו בעבירה ולכן מתבקש חילוטם, אין לראות באותם נכסים כחלק בלתי נפרד ממסת נכסיו במישור האזרחי. אין באפשרות הנושים להיפרע מנכסים אלה, שכן אין באפשרותו של הנאשם-החייב לפרוע חובותיו מרכוש שאינו שלו אלא נתפש רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה העבירה.
ג. בית המשפט מעדיף את פרשנות המדינה למונח "טוען לזכות ברכוש", לפיה על מנת שייחשב אדם ל"טוען לזכות ברכוש", נדרש כי הוא יהיה בעל זכות קניינית ברכוש, ולפחות בעל זכות בנכס מסוים באופן היוצר זיקה בינו כנושה לבין אותו נכסספציפי. אין זה מתקבל על הדעת כי דרישה זו תוחל על הנושה ביחס לכל נכס מנכסי הנאשם.
ד. בנוסף, קביעה לפיה נושה בעל זכות אובליגטורית הינו "טוען לזכות ברכוש", מצרפת הלכה למעשה את המדינה לקהל הנושים באופן שיהא עליה להתחרות עימם על אותם נכסים על פי דיני הקדימות, שכלל אינם נוגעים לסמכות החילוט לפי פקודת הסמים. במצב זה אין כל נפקות מעשית לחילוט כהחרמה של המדינה את רכושו של הנידון, ואין כל ביטוי לשיקולים הציבוריים אשר בית המשפט מודרך בהם. יתר על כן, במצב זה, כל נושה אובליגטורי עשוי "לסכל" את אפשרותה של המדינה לחלט את רכושו של הנאשם. לא זה האינטרס שראה המחוקק לנגד עיניו כראוי להגנה אל מול האינטרס הציבורי שבחילוט כאשר חוקק את סעיף 36ג(א).
ה. קבלת פרשנותן של יעד ושפר עלולה לשמש דווקא כלי בידיהם של העבריינים המבקשים למלט את הרכוש שהשיגו מאימת החילוט. מדובר בחשש ממשי, שיש בו טעם משמעותי להעדפת עמדת המדינה.
ו. בית המשפט ער למשמעויות של תוצאה זו לנושה אובליגטורי תם לב שאינו ער למעורבותו של החייב במעשים פליליים ולא בהכרח יכול לדעת עליהם, וכן ער לתוצאה הקשה ביותר מבחינתן של יעד ושפר. יחד עם זאת, כאשר מדובר בבעל זכות שאינה קניינית או מעין קניינית, אין כל רלוונטיות לשאלת תום לבו של הצד השלישי. תום ליבו של זה אינו יכול להוביל לכך שבמסת נכסי החייב, ממנה יכולים נושיו להיפרע, ייכלל רכוש שזכותו של החייב בו פגומה מיסודה בשל כך שהושגה בעבירה.
ז. אין לראות ביעד ושפר "טוען לזכות ברכוש" שהאינטרס שלו עוצמתי דיו כדי להסיג את האינטרס הציבורי שמגלם החילוט. בהיותן נושה כספי נעדר כל זיקה לנכס מנכסי העוררות 5 – 6, גובר אינטרס החילוט של המדינה על זכותן האובליגטורית.
