בש"פ 3281/13 מ"י נ' ליאת כהן
תמצית: ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרתה נקבע כי טענות המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בדבר זכויותיה בסכום של 100,000 ₪ – אשר המערערת ביקשה לתפסו במסגרת בקשה לצו חילוט זמני במסגרת הליך פלילי נגד המשיבים 2-5 (להלן: המשיבים)., ראויות להתברר במסגרת הליך אזרחי נפרד. מדובר בחלק מסכום התמורה שהתקבל בגין מכירת דירת המשיבה, אשר לטענת המערערת שייכת למשיב 2.
במסגרת חקירה נגד המשיבים ובקשה לתפוס את רכושם, הורה ביהמ"ש על איסור ביצוע כל פעולה בדירת מגורים אשר המשיב 2 רכש מהמשיבה ועליה רשומה הערת אזהרה לטובת המשיב. בהמשך פנתה המשיבה לביה"מ והודיעה כי ההסכם בינה לבין משיב 2 בוטל וכי היא מבקשת למכור את הדירה לצד ג', בגין חובות אליהם נקלעה. ביה"מ קיבל את הבקשה וקבע כי החובות של המשיבה יפרעו מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הדירה. היתרה תוחזק בנאמנות אצל בא כוח המשיבה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המערערת להורות על תפיסת הכספים שהופקדו בנאמנות אצל בא כוחה של המשיבה, והפקדתם בקרן החילוט. בהמשך הגיעו המערערת והמשיבים להסכם בדבר הסעד הזמני ברכוש, בעקבותיו ביקשו להורות על העברת כספי התמורה ממכירת הדירה לאחד מבאי כוח המשיבים, עו"ד ברזילי, וכך הורה ביהמ"ש. בו ביום הגישה המשיבה בקשה לביטול ההחלטה בטענה כי היא זכאית לקבל 100,000 ₪ מיתרת מכירת הדירה, אשר חייב לה המשיב 2 כפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם המכר. לאחר דיונים והעברה בין ערכאות, ביקשה המשיבה מביהמ"ש המחוזי לקבוע את זהות הערכאה המוסמכת לדון בשאלת הזכות שבמחלוקת. ביהמ"ש קבע כי לביהמ"ש אשר דן בבקשה למתן צו חילוט זמני ברכוש, אין סמכות לדון בסוגיה החוזית שעניינה זכותה של המבקשת בסכום שבמחלוקת, וההכרעה נתונה לביהמ"ש שלום בהליך אזרחי. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור.
טענות הצדדים:
המדינה: מאחר וביהמ"ש אליו הוגש כתב האישום לגבי המשיבים הוא המוסמך לדון בסעדים זמניים, אין ערכאה אזרחית רשאית ליתן סעד אחר בנוגע לאותו רכוש. המדינה אינה חולקת אודות זכותה של המשיבה לתבוע את זכותה בסכום שבמחלוקת בפני ביהמ"ש האזרחי, אך ההחלטה בעניינה שם אינה יכולה להתייחס לרכוש החוסה תחת צו חילוט זמני. המשיבה יכלה לבקש מביהמ"ש שלא יחולט הסכום לו הייתה במעמד של "טוענת לזכות", אך היא לא הגיעה לביהמ"ש על מנת להוכיח את מעמדה.
משיבים 2-5: בתגובתם הבהירו כי טענות המשיבה הינן חוזיות ועליהן להתברר בביהמ"ש האזרחי כהוראת ביהמ"ש קמא. באשר לאפשרות כי למשיבה "טענה חפצית", הם טוענים כי מאחר שהמשיבה לא הגיעה לדיון היא אינה "טוענת לזכות" ואין מקום להידרש לטענה זו. המשיבים סברו כי יש להורות על העברת הסכום שבמחלוקת לידי בא כוח המשיבים, עו"ד ברזילי, כפי שהוסכם בין המערערת למשיבים.
המשיבה: המשיבה הגישה תשובה לאקונית לפיה היא משאירה את שאלת הסמכות לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
ביה"מ קובע:
ביהמ"ש המחוזי החריג בהחלטתו את הסכום שבמחלוקת מגדי הצו הזמני ברכוש, וקבע כי ההכרעה באשר לזכויות המשיבה בסכום תימסר לבימ"ש השלום בהליך אזרחי. הערעור מעורר שאלה בדבר ההשלכות המעשיות העשויות לנבוע מהחלטה בהליך אזרחי על גורלו של רכוש שלגביו ניתן צו זמני במסגרת הליך פלילי.
ביהמ"ש דן במסגרת הנורמטיבית של סעד זמני ברכוש לפי ס' 21 לחוק איסור הלבנת הון. בהתאם לס' 21(ג) רשאי ביהמ"ש להורות על מימוש צו חילוט מתוך רכושו של צד שלישי, שעה שהנאשם המורשע מימן את רכישתו או שהעבירו לצד שלישי. המערערת סברה כי הדירה היא חלק מנכסיו של המשיב ולכן ביקשה להבטיח את חילוטה העתידי. מלשון סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון עולה, כי על חילוט רכוש לפי חוק זה יחולו הוראות מסוימות מתוך פקודת הסמים המסוכנים, ואחת מהן, המעוגנת בסעיף 36ו לפקודה, עניינה במתן סעדים זמניים לאחר הגשת כתב האישום, אשר נועדו להבטיח את אפשרות החילוט, בתום ההליך הפלילי.
מטרתו של הסעד הזמני להבטחת הליך החילוט הינה לשמר את מצבת הנכסים של הנאשם ולמנוע הברחתם. הסעד הזמני מיועד לאפשר מימושן של תכליות החילוט. יחד עם זאת, ביהמ"ש הדן בבקשה למתן סעד זמני יעשה זאת בזהירות המתבקשת מהפגיעה בקניינו של הנאשם, המוחזק בשלב זה כחף, ונוכח האפשרות שבסוף ההליך לא יוחלט על חילוט. אם ניתן לנקוט אמצעים חלופיים שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני סעד זמני של תפיסת רכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטי.
זכותו של צד שלישי להגן על רכושו מפני חילוט מעוגנת בס' 36ג(א) לפקודת הסמים. הסעיף מתייחס לזכותו של טוען לזכות להתנגד לחילוט רכושו של מי שהורשע בפלילים, אולם זכות זו קיימת גם כאשר עסקינן במתן צו זמני ברכוש בטרם הסתיים ההליך הפלילי. קיים מסלול נוסף בחוק איסור הלבנת הון עצמו, המאפשר לצד ג' להתנגד לחילוט רכושו. ס' 21(א) מקנה לביהמ"ש שיקול דעת להימנע מחילוט רכוש. קודם למתן ההחלטה על ביהמ"ש לתת זכות שימוע לנידון, לבעל הרכוש ולמי שהרכוש נמצא בשליטתו, או לטוען לזכות בו.
בעניין סיטבון נקבע כי החסינות מפני חילוט רכוש, לפי ס' 36א(ג) לפקודת הסמים מוקנית לטוען בזכות קניינית או מעיין קניינית, להבדיל ממי שטוען לזכות חוזית ברכוש בלבד. לפיכך, הטוען לזכות אובליגטורית ברכוש, תם לב ככל שיהיה, אינו יכול להתנגד לחילוטו או למתן סעד זמני במסגרת ההליך הפלילי. נקבע כי חוב כלפי צד שלישי שרוצה להפרע, שאינו קנייני, המסגרת לעשות כן היא על דרך של הגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם. עצם העילה האזרחית של צד ג' כלפי הנאשם לא די בה כדי לבסס התנגדות לחילוט או בקשה להחרגה ממנו. בעניין חביץ' הובהר עוד, כי הזכות להתנגד לחילוט מכוח ס' 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון, מוקנית רק "לבעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית, או לקצת ממנה".
בערעור בעניין חורש, קבע בימ"ש זה, כי השלב בו יתבקש הנושה לפרוש את נימוקיו המיוחדים, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, יהא בתום ההליך הפלילי, וטרם ההכרעה הסופית בעניין חילוט הרכוש. בשלב הביניים, במסגרתו ניתן סעד זמני ברכוש לשם הבטחת חילוטו האפשרי, כבענייננו, על הנושה, הטוען לזכות חוזית ברכוש, להביע את התנגדותו לסעד הזמני בפני הערכאה הדנה בו, וזאת בשני עניינים:
"ראשית, עליו לסתור את ראיות התביעה באשר למעורבותו לכאורה של הנאשם במעשה העבירה המיוחס לו, ובהתאם – לקשר הלכאורי שבין הרכוש הנדון לבין דבר העבירה […] שנית, ואפילו לא עלה הדבר בידו, הוא יוכל לבסס את התנגדותו אם יוכיח, כי אין ממש בטענת המדינה ולפיה הצו הארעי הוא הדרך המתחייבת להבטחת החילוט. הצגתה של חלופה מדודה יותר, שבית-המשפט ימצא כי יש בה ממש, לצורך הדוגמה – העמדתם של ביטחונות כספיים להבטחת האפשרות כי הכספים יועברו לידי המדינה ככל שיימצא יסוד לחילוט, תוכל לחלץ את הרכוש מן ההקפאה הזמנית ולאפשר את מסירתו כבר בשלב המקדמי לידי הזכאי לו". באותו מקרה, הורה בימ"ש זה על השבת הדיון לביהמ"ש המחוזי, על-מנת ליתן למערערת הזדמנות "להשיג על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של הרכוש הנדון בדבר עבירה, או להציע חלופה שבכוחה להבטיח את אפשרות החילוט עם גזירת דינו של הנאשם".
בנסיבות דנן, טוענת המשיבה לזכות חוזית בסכום שבמחלוקת, וניכר כי המערערת והמשיבים אינם חולקים על כך שבירור סוגיה זו מסור לביהמ"ש בהליך אזרחי, ולנוכח שוויה של הזכות, יהא זה בימ"ש השלום שיכריע בה. ואולם, העובדה כי בפני המשיבה פתוחה הדרך לתבוע את זכויותיה החוזיות הנטענות במסגרת הליך אזרחי אין פירושה, כי יש להחריג את הסכום שבמחלוקת מתוך הרכוש שלגביו ניתן הצו הזמני. זאת, בפרט, כאשר המערערת זימנה את המשיבה לדיון בבקשה למתן הצו הזמני, על מנת שזו תביע את עמדתה כ"טוענת לזכות", ככל שהדבר נוגע לסכום התמורה שהתקבלה בעבור מכירת הדירה, והמשיבה לא הופיעה לדיון. על כן, ביהמ"ש אינו סבור כי היה מקום לשנות מן הצו הזמני שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי מיום 6.6.2012, בנוגע לתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.
במצב דברים זה, ולנוכח העובדה כי המשיבה טוענת לזכות אובליגטורית בלבד בסכום שבמחלוקת, עומדות בפניה שתי אפשרויות להשיג על הצו הזמני שניתן על ידי בימ"ש קמא. יובהר כי שתי האפשרויות מותנות בכך כי, קודם לכן, יינתן לטובתה של המשיבה פסק דין במסגרת הליך אזרחי, היינו במסגרת המרצת הפתיחה שהגישה לבימ"ש השלום בתל-אביב.
האפשרות הראשונה, עניינה בפנייה לביהמ"ש המחוזי, וזאת עם סיום ההליך הפלילי בעניינו של המשיב 2, ככל שזה יורשע בדין, ועוד טרם שביהמ"ש יקבל החלטה בדבר חילוט רכושו. על-פי חלופה זו, ניתן להציג בפני ביהמ"ש את ה"נימוקים המיוחדים", שיש בהם, על-פי הטענה, למנוע את חילוטו של הסכום שבמחלוקת, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, כפי שהובהר בפסיקה.
האפשרות השניה, היא לפנות לביהמ"ש המחוזי, אף טרם סיום ההליך הפלילי, במטרה לשכנעו כי הסכום שבמחלוקת איננו קשור לעבירות בגינן הועמד המשיב 2 לדין, באופן המצדיק את ביטול הצו הזמני שניתן לגביו. כמו כן, ניתן לנסות ולשכנע את ביהמ"ש כי ישנן דרכים אחרות להבטחת חילוטו של הסכום שבמחלוקת, ככל שיימצא המשיב 2 אשם בדין, דרכים אשר אינן מחייבות את תפיסתו של הרכוש על ידי המערערת, כבר בשלב זה.
לאור האמור לעיל, הורה ביהמ"ש כי הסכום שבמחלוקת יועבר אף הוא, כיתרת תמורת מכירת הדירה, לעו"ד ברזילי, אשר יחזיקו בנאמנות. זאת, בהתאם לאמור בהסכם בין המערערת לבין הנאשמים בתיק הפלילי; המשיבה תהא רשאית לפנות לביהמ"ש המחוזי, ככל שיינתן פסק דין לטובתה בבימ"ש השלום, כמפורט לעיל; בימ"ש המחוזי התבקש שלא להורות על חילוט הסכום שבמחלוקת, טרם שיחלפו שלושים ימים ממועד מתן פסק הדין האזרחי, על מנת לאפשר למשיבה לפנות אליו, לשם מימוש זכויותיה.
המהדורה השניה והמורחבת של הספר "הלבנת הון להלכה ולמעשה", מאת עו"ד יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט, בהוצאת "בורסי" פורסמה בשנת 2013, ומציגה תמונה עדכנית ומפורטת של ההתפתחויות והשינויים שחלו בנושא איסור הלבנת ההון בחקיקה, בפסיקה ובהחלטות ועדות העיצומים, בתקופה שחלפה מאז פרסומה של המהדורה הראשונה בשנת 2006. למהדורה זו הוספו פרקים חדשים אשר לא נכללו במהדורה הראשונה, ובהם פרק העוסק באחריות הפלילית של נותני שירותים פיננסיים ועובדיהם, פרק העוסק בהצעת החוק המבקשת להרחיב את מערך הכפופים לחוק ולהטיל חובות דיווח על נותני שירות עסקי, ובכללם עורכי דין, וכן פרק העוסק בתחום האכיפה הבינלאומית. גם שאר פרקי הספר עודכנו, והם משקפים נאמנה את המציאות הקיימת בישראל בתחום המאבק בהלבנת הון ובמימון טרור, לעת הזאת.
המהדורה הראשונה של הספר "איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה" פורסם ע"י עורכות הדין יעל גרוסמן ורוני בלקין בשנת 2006, ומהווה סקירה מקיפה של החוק והדין הרלבנטי. הספר מנתח את הרקע לחקיקת החוק, ואת החידוש בתפיסת המשפט הפלילי שהוא מגלם. הספר מכיל פרק מקיף העוסק בחילוט, פרקים העוסקים במשפט משווה, ופרק העוסק באיסור מימון טרור. הספר בוחן בראיה ביקורתית את החוק ואת יישומו בישראל.