האם העבירה לפי סעיף 3(ב) מתייחסת גם לסיכול דיווח לפי סעיף 31(ג), האם ניתן להרשיע בגין סיכול דיווח שבוצע לפני שסעיף 7 לחוק נכנס לתוקף, פגמים הכרוכים בכניסתו של הצו הבנקאי לתוקף, האם ההסתרה בסעיף 3(א) מתייחסת להסתרה מהרשויות דווקא.
טענה 1 – טענת הנאשמים כי יש לבטל את האישום החמישי
הנאשמים טענו כי יש לבטל את האישום החמישי מכיוון שהעבירה המיוחסת לנאשמים 2, 3 ו – 6 הינה "עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב במטרה למנוע דיווח" – עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק יחד עם סעיף 7 לחוק ובשילוב הצו הבנקאי, ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. לעומת זאת, העבירות המיוחסות לנאשמים, כפי שעולה מעובדות האישום החמישי, מתייחסות אך ורק לדיווח מכוח סעיף 31(ג) לחוק, דהיינו בשליחת דיווח לפי בקשת הרשות, אשר אינו רלבנטי לעבירה לפי סעיף 3(ב) המיוחס לנאשמים.
המאשימה טענה, כי האיסור שבסעיף 3(ב) לחוק חל גם על סיכול דיווח שנתבקש להשלמת דיווח לפי סעיף 7, מכוח סעיף 31(ג). לטענתה, סעיף 31(ג) הינו חלק בלתי נפרד מסעיף 7, וזאת מכיוון שסעיף 7 מקים את חובת הדיווח וסעיף 31(ג) נועד לאפשר לרשות להשלים מידע זה או לבקש לספק מידע הקשור אליו. לדעתה, כל המסכל דיווח לפי סעיף 31(ג) סיכל דיווח לפי סעיף 7 ומכאן שעבר עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק.
בית המשפט קובע
יש לדחות את טענת הנאשמים. אומנם לשון סעיף 3(ב) לחוק נוקבת בסעיף 7 וסעיף 9 בלבד כמושאים להגנת הסעיף, אולם סעיף 31(ג) הינו ידו הארוכה של סעיף 7 לחוק. משכך, הפועל בניגוד להוראות סע' 31(ג), בפועל מסכל דיווח בהתאם לסעיף 7, ולכן עובר לכאורה עבירה על סעיף 3(ב) לחוק.
טענה 2 – טענת הנאשמים על מחיקת העבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק שבאישום הראשון
טענות הנאשמים
1. כניסתם לתוקף של סעיף 7 ו 9 לחוק הינם תנאי סף להיתכנות הפעלת סעיף 3(ב). משעה שסעיף 7 ו 9 לא נכנסו לתוקף, לא ניתן להעמיד לדין מכוח סעיף 3(ב) לחוק, מכיוון שמדובר בתנאי לאחד מיסודות העבירה.
2. סעיף 7 לחוק אינו תקף או לחילופין תקף החל מיום 22.05.2002 ואילו כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע פעולות בניגוד לסעיף 3(ב) קודם למועד זה, ולכן יש למחוק את העבירות.
טענות המאשימה
1. על בית המשפט לתת פרשנות תכלילית לשאלת מועד הכניסה לתוקף של הצו.
2. עבירה על סעיף 3(ב) הינה עבירה שאינה עבירה תוצאתית, והיא באה לאסור על פעולות ומסירת מידעים כוזבים שמטרתם הכשלת הדיווח. עבירה לפי סעיף 3(ב) קיימת גם טרם כניסת סעיף 7 לתוקף, וזאת אם הנאשם צופה חובת דיווח עתידית ובא להכשילה.
3. גם אם ייקבע שסעיף 7 נכנס לתוקף רק ביום 22.5.2002 וגם אם ייקבע כי בשעה שסעיף 7 אינו תקף אין קיום לעבירה הקבועה בסעיף 3(ב), הרי העבירה שבסעיף 3(ב) מטילה גם חובה לעדכן פרטים שאינם נכונים, בכדי לוודא שהגופים הפיננסיים לא יעבירו לרשות לאיסור הלבנת הון דיווחים כוזבים.
בית המשפט קובע –
- למרות שנטען בצדק על ידי ב"כ המאשימה, כי העבירה הנדונה אינה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית שהדגש בה הוא הכוונה הפלילית, לא ניתן להתעלם מלשון החוק ולנתק את העובדה שהדיווח אותו מבקשים לשבש או למנוע הוא מכוחם של סעיפים 7 או 9.
- בזמן שהחוק אינו אוסר על ביצוען של פעולות לא ניתן להאשים פרט בביצוע עבירה, ובמקום שאין חובת דיווח לא ניתן להאשים אדם בפעולות המסכלות את אותו דיווח. משכך, אין לקבל את טענת המאשימה, כי ניתן להחיל את סעיף 3(ב) לחוק שעה שלא קמה חובת דיווח על פי סעיפים 7 ו/או 9 לחוק, שהרי המדובר ברכיבים ליסודות העבירה.
- מטרת המחוקק הייתה להקדים במידה המרבית את הסדרת הרגולציה בתחום עבירות הלבנת ההון, על מנת שישראל תהיה חלק מהמאמץ הגלובאלי ללחימה בתופעה ולא תישאר ברשימת המדינות המאפשרות קיום עבירות הלבנת הון תחת ריבונותה.
- במקרה זה אירעו שני פגמים: אחד: אי חתימת הצו במועד, השני: אי הבאת נוסח הצו לאישור מחודש בפני וועדת חוקה של הכנסת. שני הפגמים שנפלו הם פגמים טכניים אשר אינם מולידים את בטלות הפעולה המנהלית, ולכן הצו תקף מיום 22.05.2002 – יום פרסום הצו ברשומות. למרות שניתן היה לקבוע שהפרקים נכנסו לתוקף כבר ביום 17.02.2002 מכוח פרשנות תכליתית של החוק, עקרון הוודאות המשפטית מונע יישום זה.
- העבירות במסגרת סעיף 3(ב) לחוק הן עבירות מתמשכות, הנוגעות גם לעדכון המידע, כך שגם לאור קביעה זו הן ממשיכות לחול.
טענה 3 – טענת ב"כ הנאשמים על ביטול האישום השישי
ב"כ הנאשמים טוענים שיש לבטל את האישום השישי מהטעם שבמועד הנטען בכתב האישום לא היה כל תוקף לסעיף 7 לחוק ולצו הבנקאי, כמו גם טענת "הגנה מן הצדק".
בית המשפט קובע –
יש להפנות להכרעות בטענות 2 ו- 6 ולדחות את טענת הנאשמים בכל הנוגע לאי תקפותם של סעיף 7 והצו הבנקאי. כמו כן יש להשאיר את ההחלטה בנושא "ההגנה מן הצדק" לשלב הכרעת הדין, לאחר הצגת ראיות הצדדים בנושא.
טענה 4 –הנאשמים מבקשים למחוק את העבירות של קבלת דבר במרמה באישום הראשון
בית המשפט קובע –
במקרה זה יכולה המאשימה לטעון, כי התקיימו שלוש עבירות של קבלת דבר במרמה במהלך ניהול המו"מ. אין בהחלטה זו כדי למנוע מהסנגורים לטעון טענות בסוגיה זו – הן לעניין העבירה גופה של קבלת דבר במרמה והן כחלק מטענות ההגנה מן הצדק, וזאת בשלב הסיכומים – לאחר שישמעו ראיות בנושא.
טענה 5 – טענת ב"כ הנאשמים על מחיקת העבירות לפי סע' 3(א) לחוק שבאישום הראשון
טענות הנאשמים
1. לא התקיימה "עבירת המקור" – עבירת קבלת דבר במרמה – ולכן לא מתקיימים יסודות העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק.
2. העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מקימות את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותן של עבירות לפי סעיף 3(א) לחוק. נטען כי ההסתרה או ההסוואה המתוארת בחוק היא כלפי הרשות לאיסור הלבנת הון או מפני הרשויות, ולא אדם מפני חברו, ואילו מכתב האישום עולה כי הנאשמים ביקשו להסתיר את זהות הבעלים מנציגי אמרו בנק בהולנד ולא כלפי הרשויות.
3. בניגוד לאותם מצבים אליהם כיוון המחוקק, כתב האישום אינו עוסק באותו מקרה בו מתבצעות פעולות ברכוש ההופכות אותו מרכוש נגוע לרכוש לגיטימי. העברות הכספים המתוארות באישום התבצעו כולן בהעברות בנקאיות בין חשבונות בנק בארץ, בלא שביצוען של פעולות אלה הביא ל"הלבנה" כלשהי של הרכוש ובלא שיש זיקה וקשר כלשהו בין תוצאתן של פעולות אלה להפיכת הרכוש ללגיטימי וכשר.
4. מעובדות כתב האישום עולה, כי הפעולה ברכוש קדמה לביצוע "עבירת המקור". מטעם זה, ועל פי לשונו הברורה של החוק, פעולה זו לא יכולה להיחשב לפעולה ברכוש אסור. כמו גם מן הטעם של הגנה מן הצדק.
טענות המאשימה
1. עבירות המקור מתקיימות ולכן מתקיימות יסודות העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק.
2. אין כל בסיס לפרשנות אותה הציעו ב"כ הנאשמים, אשר מגבילה ומצמצמת את מושא ההסתרה כלפי הרשויות בלבד, שכן לאור לשון החוק, תכלית סעיף 3(א) והפסיקה המשווה, ניתן ללמוד שהמחוקק ביקש שלא לצמצם את מושא ההסתרה כלפי הרשויות בלבד, ולכן ביצע הפרדה בין סעיף 3(א) לסעיף 3(ב) – שבו נדרש שההסתרה/השיבוש יופנו כלפי הרשויות.
בית המשפט קובע –
1. לאור הקביעה במסגרת טענה 4, כי עבירת המקור נותרה בעינה, אין לקבל את טענת הנאשמים, ולכן מתקיימים יסודות העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק.
2. יש לקבל את טענת המאשימה, כי לא ניתן ללמוד מלשון החוק על הגבלת מושא מטרת ההסוואה לרשויות בלבד. יש לציין, כי בשעה שביקש המחוקק להגביל את מושא ההסתרה ביחס לרשויות הוא עשה כן. ב"כ המאשימה צודקת בטענתה כי קיימת הבחנה בין סעיף 3(א) לבין סעיף 3(ב) לחוק בעוד סעיף 3(א) נועד לאסור פעולות המונעות איתור בעלי הכספים, כלפי כולי עלמא, סעיף 3(ב) נועד להקל על הרשויות לבצע את מלאכת הניטור.
3. יש לקבל את טענת המאשימה ולקבוע, כי לשון החוק אינה שוללת סימולטניות בין ביצוע עבירת המקור לביצוע עבירת הלבנת ההון. החוק מאפשר קבלת מצב דברים בו הפעולות המגבשות את עבירת המקור הן אותן הפעולות המגבשות את הפעולה ברכוש האסור, ובכך מתקיימות יסודות עבירת הלבנת ההון – הפניה לע"פ 8325/05 מאיר בלס ואח' נ' מ"י.
4. לגבי טענת ההגנה מן הצדק, יש להפנות להכרעה בטענה 6.
טענה 6 – טענת ב"כ הנאשמים בנוגע לביטולו של כתב האישום
הנאשמים טוענים כי יש לבטל את כתב האישום לאורה של טענת "הגנה מן הצדק" בשל הפגמים בהליכי השימוע שנערכו לנאשמים ובשל פגמים נוספים. בין הפגמים צוינו: חקירה מגמתית, התנהלות התביעה בתקופת השימוע ושיהוי בהגשת כתב האישום.
בית המשפט קובע –
הכרעה בטענות אלה מחייבת הוכחה של העובדות הנטענות. לפיכך, יש לדחות את ההכרעה בטענות ההגנה מן הצדק למועד מתן הכרעת הדין.
