הועדה להטלת עיצום כספי קבעה כי המערערת- נותנת שירותי מטבע, הפרה חובות המוטלות עליה מכוח הצו והטילה עליה עיצום כספי. ע"פ הועדה הפרה המערערת את חובת הדיווח הקבועה בס' 6(ב) לצו, המחייב את נותן שירותי המטבע לדווח על פעולות ה"נחזות בעיניו כבלתי רגילות". ע"פ דו"ח הביקורת איתרה הועדה אי דיווחים של המערערת על פעולות אשר נחזות כבלתי רגילות כגון פיצול עסקאות, עסקאות ניכיון של המחאות השייכות לגורם אחד אשר פוצלו בין מקבלי שירות שונים, פיצול עסקאות בין שתי חברות בבעלות זהה חלקית, ליקוי בזיהוי ותיעוד מקבלי השירות, דיווח לקוי אודות מקבל שירות, ודיווח לקוי אודות מבקש שירות.
עיקר המחלוקת עניינה בשאלה כיצד ייקבע אימתי קמה חובת הדיווח הקבועה בסעיף 6(ב) בצו, המחייב את נותן שירותי המטבע לדווח על פעולות אשר "נחזות בעיניו כבלתי רגילות", האם ע"פ מבחן אובייקטיבי, האם ע"פ מבחן סובייקטיבי או שמא ע"פ מבחן משולב.
טענות הצדדים:
עיקרי טענות המערערת:
המערערת טענה כי הוועדה שגתה בפירוש סעיף 6(ב) לצו כקובע אמת מידה אובייקטיבית באשר לפעולות בלתי רגילות שלגביהן חלה על נותן שירותי המטבע חובת הדיווח. לטענתה המבחן הינו סובייקטיבי לאור הוראות ולשון הסעיף. מכאן שיש לבחון באופן סובייקטיבי האם מדובר בפעולות אשר נחזו בעיני המערערת ככאלו שלגביהן חלה חובת דיווח.
המערערת טענה כי הועדה נטלה לעצמה סמכות לפרש הוראת חיקוק, אשר אינה נתונה לה ולטענתה, פרשנות הועדה שגויה. בעניין זה הפנתה המערערת לעניין רע"א 53252-09-12 שילת יזמות.
עיקרי טענות המשיב:
המשיב טען כי פרשנות לפיה המבחן הקבוע בסעיף 6(ב) לצו הוא סובייקטיבי, תרוקן מתוכנה את תכלית הסעיף לחייב בדיווח של כל פעולה בלתי רגילה. עמדתו של המשיב היא כי המבחן הוא מבחן משולב. חלקו הראשון של הסעיף קובע מבחן סובייקטיבי, אך חלקו השני, בו יש ארבע חלופות, קובע מבחן אובייקטיבי. בהתקיים אותן חלופות, כולן או חלקן, שאת קיומן יש לבחון במבחן אובייקטיבי, קמה חובת דיווח. עמדתה נתמכת לטענתה בלשון החוק. באשר לפסק דינו של השופט גדעוני בעניין שילת יזמות, טען המשיב כי גם לפי המבחן שנקבע באותו פסק דין, התוצאה היא שבכל מקרה בנסיבות המקרה הנדון, חלה על המערערת חובת דיווח.
ביה"מ קובע:
בפסק דינו של כבוד השופט גדעוני בעניין שילת יזמות נקבע שאמת המידה לחובת הדיווח מכוח סעיף 6(ב) לצו היא סובייקטיבית, אולם יישומה של אמת המידה נעשית בכלים שהם בעיקרם אובייקטיבים. הם הכלים העומדים לרשותנו כדי לבחון הלך רוח סובייקטיבי כל עוד המפר אינו מודה בהפרת חובת הדיווח. גם אם מדובר בכלים שנועדו להתחקות אחר הלך רוח סובייקטיבי, המבחנים הבוחנים את מכלול הנסיבות על יסוד הגיון, שכל ישר וניסיון חיים, ומבחנים שבכוחם להקים חזקה שבעובדה או "הנחת עובדה" – כל עוד לא נסתרו מטעמים סובייקטיביים של המפר – הם מבחנים אובייקטיבים. עובדה זו אף נלמדת מחלקו השני של סעיף 6(ב). עצם העובדה כי מתקין הצו קובע ארבעה מצבים אשר אם התקיימו "יכול שיראו" פעולה של מבקש שירותי מטבע כפעולה בלתי רגילה, מלמדת כי במקום שנעשתה פעילות הנופלת לאחד מאותם מצבים, צריכה להידלק נורה אדומה לנותן השירות. משמעות הנורה היא שמצב אובייקטיבי אמור לגרום לכך שנותן השירות יראה באותה פעולה כפעולה בלתי רגילה. לפיכך, עצם העובדה שנקבעו ארבעה מצבים – והתקיימותם הינו מצב אובייקטיבי – כי אז נסיבות אובייקטיביות אלה יחייבו את נותן השירות שהדבר יראה בעינו כפעולה בלתי רגילה שחייבת בדיווח.
אין הבדל משמעותי בין הגישות. ההבדל הוא בצורך לבחון אם עלה בכוחו של המפר לסתור מסקנה העולה מבחינת הדברים באותם כלים אובייקטיבים. מכיוון שאמת המידה היא סובייקטיבית, פתוחה בפני המפר הדרך לסתור את המסקנה העולה מהנסיבות האובייקטיביות.
בנסיבות המקרה מדובר בדפוסי פעולות אשר על סמך ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר היה מקום לראותן כפעולות בלתי רגילות. לא נמצא הגיון כלכלי ולא הובא טעם ממשי על שום מה, מטעמים סובייקטיביים, לא היה מקום לראות בהן עסקאות החייבות בדיווח.