בש"פ 5298/13 מ"י נ' מאי שירזי, מזל שירזי ואירה שירזי

שם בית המשפט
עליון
שם השופט
רובינשטיין
החלטה מיום
02/08/13
נושא פסק הדין
ערר על החלטת ביהמ"ש על שחרור רכבים שנתפסו
תמצית פס"ד

בש"פ 5298/13 מ"י נ' מאי שירזי, מזל שירזי ואריה שירזי

  • קטגוריה: חילוט
  • ביהמ"ש: עליון
  • שופטים: א' רובינשטיין
  • תאריך: 2.8.13
  • נושא: ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי על שחרור רכבים שנתפסו

תמצית:

נגד המשיב 3 הוגש כתב אישום (מתוקן) המייחס לו פרשה הכוללת תוכנית עבריינית רחבת היקף הכוללת הלוואות בריבית קצוצה והתחמקות ממיסים, והלבנת רכוש שהושג בעבירה. מאות עבירות ביניהן רישום כוזב בתאגיד, זיוף חשבוניות מס, סיוע לאחר לחמוק ממס, שימוש במרמה ותחבולה להתחמקות ממס, פעולות ברכוש אסור, איומים, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט. במסגרת כתב האישום ביקשה המדינה לתפוס רכוש מהמשיב, בין היתר שני כלי רכב נושא ערעור זה, הרשומים האחד על שם המשיבה 1 והשני על שם המשיבה 2.

בנובמבר 2011 ביקשה המדינה צו זמני ברכוש התפוס, ובין היתר להורות על מכירת הרכבים על מנת לשמור את ערכם, ושתמורת מכירתם תשמר בקרן החילוט עד לסיום המשפט. הצדדים הסכימו להארכת תוקף החזקת התפוסים עד לדיון בגופו של עניין. בדצמבר 2011 הורה ביה"מ המחוזי על מתן צו זמני נוסף ונקבע דיון לגופו של עניין לינואר 2012. למחרת נתן ביהמ"ש תוקף של החלטה להסכמת הצדדים בעניין הארכת תוקף הצו הזמני עד למתן החלטה אחרת. בפועל שקע נושא כלי הרכב והצדדים לא נדרשו אליו עוד. המדינה כנראה בשל תקלה, והמשיבים לדבריהם סברו שהתיק יסתיים בהסדר ואין להם צורך לעסוק בקטעים ממנו.

ביוני 2013 הגישו המשיבים בקשה לשחרור הרכבים התפוסים בכפוף למתן ערבויות, וזאת מן הטעם שהם מוחזקים בתנאים ירודים וערכם נפגע, והדבר אינו משרת את המשיבים או את המדינה. כן נטען כי שחרור כלי הרכב בערבויות מאזן באופן ראוי בין צרכי המדינה לזכות הקניינית של המשיבים.  מנגד טענה המדינה כי דרך המלך היא מכירתם והפקדת התמורה בקופת החילוט.

 ביולי 2013 קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשת המשיבים, כאשר הוא מפרט שערכי הרכבים יורדים בעוד בקשת המדינה למכירתם נזנחה לאורך הדרך והחדשה נולדה רק כתגובה לבקשה זו, למעלה משנה וחצי ממועד ההחלטה הקודמת.  המתווה שנקבע בבש"פ 4368 תמם נ' מ"י, מחייב וקל וחומר בעניינו של המשיב 3, שזיקתו הקניינית לכלי הרכב אינה שנויה במחלוקת.  ביהמ"ש הורה על שחרור הרכב בתנאים, ועיכב את הביצוע על מנת לאפשר למדינה לערער, ומכאן הערר הנוכחי, והשאלה העולה בו היא האם בנסיבות המקרה הדרך הראויה לשמר את ערכם של כלי הרכב היא בשחרורם למשיבות או במכירתם לצד ג'.

טענות הצדדים:

טענות המדינה:  שגה ביהמ"ש כשלא נתן משקל לכך שהוכח לכאורה שכלי הרכב נרכשו באופן ישיר מכספים שמקורם בעבירות המיוחסות למשיב 3, וניתן היה לחלטם מסיבה זו גם מכוח ס' 32 לפסד"פ (מעצר וחיפוש). שחרורם לרשות המשיבות עומד בסתירה לתכלית המרכזית של הליך החילוט, ובהתאם לבש"פ 10015/07 אביטל נ' מ"י, יש לשקול ביתר זהירות את שחרור הרכוש שנתפס או חלקו היות ושוויו נופל משמעותית משווי עבירות הלבנת ההון המיוחסות למשיב (5 מיליון מול 14 מליון), ערכם ירד והם יוחזרו בערך נמוך יותר.  כמו כן דרך המלך להבטחת שווים הוא מכירתם, ואין במכירה כדי לפגוע בתנאי המחיה של המשיבות היות ובבעלות אחת מהן רכב חדש והן מתגוררות יחדיו. הלכת תמם מוגבלת בנסיבותיה ואין לסטות מהקו המנחה שנקבע בהלכת אביטל.

המשיבים: אין מחלוקת שהמשיב 3 מימן את מרבית רכישת כלי הרכב, אך יש לשנות את נקודת האיזון מקום שכלי הרכב עומדים ונצרבים בשמש. אינטרס המדינה מובטח במעטפת בטחונות שקבע ביהמ"ש קמא.

ביה"מ קובע:

אכן יש טעם לפגם בכך שרכבים שנרכשו מכספי עבירה ייסעו ברחבי העיר. ביהמ"ש מסכים כי הגישה הראויה בפסיקה היא שימור הערך של כלי הרכב על מנת שתכלית החילוט לא תתפוגג, ומטבע הדברים הדרך העדיפה לעשות זאת היא מכירת כלי הרכב. אולם במקרה דנן, התקלה וההתרשלות של המדינה, שהניחה לכלי רכב בעלי ערך להימצא במגרש כאבן שאין לה הופכין, מצדיקה את תוצאות ביהמ"ש קמא.  אחת המטרות בטיפול הזהיר ברכוש תפוס היא מניעת פגיעה בקניינו של בעליו. לא בלי התלבטות, מחליט ביהמ"ש כי שורת ההגינות מצדיקה לא להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא בהשתמשו בפרמטרים של הלכת תמם. גם אם שני הצדדים נהגו בשיהוי, מחדל המדינה גדול יותר היות וכלי הרכב נמצאים ברשותה. הערבות הבנקאית שניתנה תוגדל, והרכבים ישוחררו בכפוף למילוי כלל התנאים שנקבעו.

תפריט נגישות